העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
שם: משפחה:
שם יחידה:
אזור נפילה:
תקופת נפילה:
חפש מידע באתר

בין המלחמות 1967-1973 עוד כתבות

בין המלחמות: ירדן

בין המלחמות – ירדן

 רקע כללי

 הגבול עם ירדן נוח מטבעו לפעילות של מסתננים בשל הנתונים הגיאוגרפיים.

לאחר מלחמת ששת הימים היישוב בבקעת הירדן היה עדיין דליל מאוד, לעומת היישוב הערבי, שהיה צפוף וכלל ערים וכפרים רבים. מצב זה אפשר למחבלים להיטמע באוכלוסייה המקומית, להמרידה ולהקים בה תאי-התנגדות.

לאחר ששלטונות הביטחון הישראליים השיגו הצלחות בלחימה נגד המחבלים בגבולות ישראל, העתיקו המחבלים את בסיסיהם למזרח נהר הירדן, שם קיבלו סיוע ותמיכה מארצות ערב ובעיקר מירדן.

מבסיסיהם ניסו המחבלים לחדור לשטח ישראל בחוליות קטנות.

בשלב ראשון נלחם צה"ל בצורה סבילה, באמצעות בניית מוצבים, גידור, מיקוש, הקמת היאחזויות נח"ל והקמת יחידות צבאיות מיוחדות המיועדות להגנה על בקעת הירדן.

בהמשך עבר צה"ל להגנה פעילה, שכללה הפצצת מחנות המחבלים, פעולות תגמול ומרדפים אחרי מחבלים שחדרו לשטחנו.

בסוף שנות השישים הלכו וגברו ההסתננויות של מחבלים מירדן לשטח מדינת ישראל. צה"ל עמד אז בפני הצורך למצוא תשובה הולמת.

בתקופה זו החלה להתפתח שיטת לחימה שכונתה "מרדף", שעיקרה לרדוף אחר המחבלים מיד לאחר שחצו את הירדן, להילחם בהם ולהסתייע במסוקים כדי למנוע מהם להגיע להרי השומרון ולהיטמע באוכלוסייה הערבית במקום.

המרדפים התנהלו לעתים בתנאי שטח קשים ובמזג אוויר קיצוני.

בפעולות אלו השתתפו מפקדים בכירים והקריאה "אחריי" הייתה בעלת משמעות רבה. רבים מהמפקדים נפלו, ביניהם בכירים ביותר, כשהם הולכים בראש הכוח.

בסיפורי המרדפים טמונים ערכים רבים. סיפורים אלה הם מרגשים ומרתקים והם ממחישים את רוח הלחימה של צה"ל.

על הגנת בקעת הירדן נפלו 141 מטובי הלוחמים והמפקדים של צה"ל.

 

מבצע "תופת" – כראמה (21.3.1968)

 רקע

המודיעין הישראלי, אשר עקב אחרי ארגוני הטרור בירדן, גילה כי הם מתמקמים בתוך עיירות הסמוכות לגבול, ממזרח לנהר הירדן.

אחת מהן, כראמה, ננטשה מאזרחיה מאימת האש הארטילרית של צה"ל והפכה כולה מרכז פעיל של המחבלים בירדן.

העיתונות ידעה לספר כי מנהיגם של המחבלים, יאסר ערפאת נמצא בעיירה.

כאשר גברו מעשי הטרור והתרבו הניסיונות להחדיר מחבלים לשטח ישראל, הוחלט להלום במחבלים בבסיסם שבכראמה ובסביבתה, זאת לאחר שהסתבר שהפצצות חיל האוויר אינן משיגות את מטרותיהן בלחימה נגד המחבלים.

בתחילת מרס 1968 עלה אוטובוס של מטיילים על מוקש ליד אילת, שני מלווים נהרגו ותלמידים רבים נפצעו. אירוע זה זירז את ההחלטה לצאת למבצע.

 המשימה

·  חיסול בסיסי המחבלים בכראמה והסביבה.

·  הריסת מפקדות המחבלים.

·  הפגנת כוח כדי לערער את ביטחונם של המחבלים.

 היעד

העיירה כראמה נמצאת כ-4 ק"מ ממזרח לנהר הירדן, מול גשר א-שורט. עד תחילת 1968, כלומר עד שהפכה לבסיס מרכזי של המחבלים בירדן, היו בעיירה כ-20,000 תושבים. העיירה נמצאת ברצועה צרה, ברוחב של כמה ק"מ בין הרי מואב לנהר הירדן. השטח מישורי ומעובד בחקלאות אינטנסיבית. בחורף התנועה מוגבלת לצירים ראשיים בשל הבוץ הטובעני.

 הביצוע

רוב הכוחות היו מהמערך הסדיר ואוישו בעיקר בידי מפקדים. הם כללו את חטיבת שריון 7 בפיקודו של אל"מ שמואל גונן, חטיבת הצנחנים הסדירה 35–בפיקודו של אל"מ דני מט, ומספר יחידות מחטיבת צנחנים מילואים 80 – בפיקודו של אל"מ רפאל איתן, אשר היה באותה עת מפקד כוחות צה"ל בבקעת הירדן. על כל המבצע פיקד עוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז.

אנשי ה-C.I.A האמריקני הודיעו לירדנים על כוונת הישראלים לבצע את הפשיטה.

כפתיחה למבצע פוזרו כרוזים ממסוק, אשר קראו למחבלים להיכנע. בשל טעות בתכנון ועקב הערפל הכבד שהיה באזור, התבצעה פעולה זו חצי שעה לפני שסיירת הצנחנים הונחתה ממסוקים כדי לחסום את נתיבי הבריחה. דבר זה אפשר למפקדים הבכירים ולאורחים הדיפלומטיים שביקרו אצלם לברוח מזרחה (השמועות מספרות שביניהם היה יאסר ערפאת, כשהוא רכוב על אופנוע).

ההערכה הייתה שרוב המחבלים נמצאים בעיירה, אולם למעשה הם הסתתרו בהרים שממזרח לכראמה.

חלק מהכוחות נקלע לקרבות קשים וסבל אבדות; וכוחות אחרים לא השיגו את משימותיהם.

הלחימה נמשכה מ-05:35 עד 11:00.

  

כוחות ומשימות למבצע "תופת"  

הכוח והרכבו

מפקד הכוח

המשימה

גדוד 890

 

אל"מ דני מט

סא"ל דן שומרון

כיבוש וטיהור העיירה כראמה ממחבלים

גדוד 50

סא"ל טובי שפירא

 

גדוד דוכיפת

סרן אמנון שחק

 

גדוד 202 (פלוגה)

סא"ל צבי בר

כיבוש חווה חקלאית ממערב לעיירה כראמה

סיירת 35

סרן מתן וילנאי

חסימת נתיבי הבריחה, כיתור העיירה כראמה

חטיבה 7

אל"מ שמואל גונן

השמדת טנקים, עמדות מבוצרות ומתן סיוע לצנחנים

חיל האוויר

 

פיזור כרוזי כניעה, הנחתת הסיירת, הפצצות ותצפיות

הנדסה

 

הקמת גשרים על מעברי גשרי הירדן

חיל תותחנים (ח"תמ)

 

ריכוך יעדים וסיוע באש

 המפקדים

רמטכ"ל – רא"ל חיים בר-לב

מפקד גייסות השריון – אלוף ישראל טל

מפקד המבצע – אלוף עוזי נרקיס

מח"ט 35 – אל"מ דני מט

סמח"ט 35 – סא"ל חיים נדל

מח"ט הבקעה – אל"מ רפול

מח"ט 7 – אל"מ שמואל גונן

 סוף דבר

פעולה זו הייתה רחבת היקף, הגדולה ביותר שערך צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. בגלל עצמתה ותוצאותיה היא הכתה גלים, בעיקר משום שבמהלכה נתגלו חולשות רבות שנבעו מתחושת העצמה והביטחון, וחוסר הגבולות של חלק ניכר ממפקדי צה"ל - תחושה שנבעה, כאמור, מתוצאות מלחמת ששת הימים.

במבצע זה נהרגו 28 חיילי צה"ל, מתוכם 16 צנחנים: אלתרמן זאב, ארזי ישראל, ארנצוויג פיליפ, דקל יוסף, זמיר חגי, חפץ גיורא, חרמוני עופר, מאיר יוסף, פולק ישראל, פנסו יצחק, פרגר חיים, עוזר יוסף, שוברט יהושע, שוהם יוסף, שמשוני אבינועם, שרוני גדי.

שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים, אחד מהם הוחזר לאחר יומיים.

שבעה לוחמים צוינו לשבח, מהם שלושה צנחנים: אמנון שחק, גד מנלה ויובל יפעת.

לצה"ל נפגעו טנקים, שריוניות, זחל"מים וציוד אחר, מספר כלים הושארו בשטח ירדן והוצגו לראווה ברבת-עמון. המחבלים הציגו את תוצאות המבצע כניצחון וראו בו הישג גדול למרות אבדותיהם הכבדות. המבצע לא מנע ואפילו עודד מגייסים רבים להצטרף לשורות המחבלים.

בארץ התעורר ויכוח ציבורי קשה על נחיצות המבצע.

 

מרדף הג'יפטליק – 26.7.1968

 בשעות הבוקר המוקדמות של ה-26.7.1968 נתגלו עקבות כניסה של מחבלים על דרך הטשטוש הצמודה לגדר הגבול בין ישראל לירדן.

מיד הוכרז נוהל מרדף ואל הכוחות הצטרפו מח"ט הבקעה - אל"מ  אריק רגב, והקמב"ץ שלו - סרן גד מנלה.

הכוחות התארגנו בקבוצות של שמונה חיילים בכל אחת, כדי שיוכלו להיות מנוידים במסוקים.

המחבלים הסתתרו במספר מערות בוואדי מילחה, הסמוך לצומת הג'יפטליק, בקטע תלול ועמוק.

אריק וגדי התקרבו עם הכוחות לכיוון המערות, בלי לדעת שהמחבלים מסתתרים בהן. הראשון שגילה תנועה באחת המערות היה גד, שעמד על גבעה ליד אריק. אריק נתן פקודת הסתערות וכשקם להסתער פגע בו כדור והרגו.  גד קם אחריו להסתער וגם הוא נהרג. אז הופעלו טנקים, שירו פגזים למערות והשמידו את המחבלים שהסתתרו בתוכן.

לאחר סריקת האזור התברר שמספר העקבות שנתגלו על דרך הטשטוש גדול ממספר המחבלים שנמצאו הרוגים במערות. לכן נשלח כוח לסרוק את האזור ולאחר זמן קצר אותרו שאר המחבלים, שניים מהם נהרגו והשלישי נכנע.

לאחר שמח"ט הבקעה וקצין המבצעים שלו נהרגו במרדף, התחדד הוויכוח על מקומו של המפקד במרדף.

מחנות הצבא המרכזיים בבקעת הירדן נושאים את שמם של אריק רגב וגד מנלה,  גם היישוב ארגמן שבבקעה הוא שילוב של שמותיהם.

 


מרדף ואדי שובש (נחל בזק) – 19.9.1968

 ב-19.9.1968 בבוקר נתגלו ליד הכפר ברדלה (צפון-מערבית למושב מחולה) עקבות של מחבלים שחדרו משטח ירדן. למקום חש כוח צנחנים (גדוד 50), בפיקודו של המג"ד סא"ל משה פלס (סטמפל). הגששים גילו שהעקבות עולים לאחת משלוחות ואדי שובש.

בדואים מקומיים טענו שלא ראו איש אך המפקדים לא האמינו להם והמשיכו בסריקה.

תוך כדי תנועה דיווח אחד הקצינים שהוא מזהה תנועה חשודה מחורבה שבראש אחת השלוחות. המג"ד הורה לנצור את האש, מחשש שכוחותינו עלולים לפגוע אחד בשני, אך באותו הרגע נזרקו מהחורבה רימונים לעבר הכוח.

המג"ד היה בין הנפגעים הראשונים, אך המשיך לפקד וכשקם להסתער נפגע בצורה אנושה ונפטר במסוק החילוץ. סגנו, רס"ן דורון מנור, נטל את הפיקוד, וכשארגן את הכוח להסתערות קיבל כדור ברגלו אשר קרע את העורק הראשי והוא החל לאבד דם רב. כשבאו לפנותו הוא התעקש לפנות את הפצועים האחרים, ובדרך לבית החולים נפטר מאיבוד דם.

השמש עלתה, היה חום כבד והצמא הציק ללוחמים. בשל החום התקשו המסוקים להמריא והמחבלים ניצלו זאת וירו עליהם. הדבר היקשה ועיכב את פינוי הנפגעים והקפצת הכוחות קדימה.

לאחר התקדמות בדילוגים וזחילה, בשטח טרשי תלול, בצימאון כבד ועייפות, הצליחו הלוחמים להגיע אל מעל לחורבה ולאחר שפתחו באש כבדה על המבנה, ללא מענה, הסתערו וגילו שהוא ננטש והמחבלים ברחו ממנו.

בסריקה אטית וזהירה נתגלתה מערה סמוכה לחורבה. המערה טוהרה ובסריקה נתגלו בה שני מחבלים הרוגים. 

נזכר המ"פ זאב צל:

  "היינו עייפים וצמאים מאוד, כדי להגיע לעמדה שלטת היה צורך לרדת בוואדי ולעלות על שלוחה שמנגד. יצאנו מיד לדרך אך רק כעבור חצי שעה הגענו לעבר השני של הואדי, התמקמנו ופתחנו באש חזקה ככל יכולתנו לעבר המבנה".

המרדף נמשך אחרי שני מחבלים אחרים שניסו להימלט וגם הם נהרגו.

במרדף זה נהרגו סא"ל משה פלס, רס"ן דורון מנור, עזרא אשר, עודד סגל, שמאי שייביץ, והגשש הבכיר - מוחמד סעיד אל-הייב.

 

 מרדף המערה – מ'גדל בני-פאדיל – 11.3.1969

 בבוקר ה-11.3.1969 נתגלו עקבות של כ-עשרה מחבלים אשר חצו את הגבול מירדן לישראל והובילו מערבה להרי השומרון.

במעלה ההר התפתח מרדף שנוהל בידי כוח מגדוד הצנחנים הוותיק 28, כשכוחותינו נמצאים בנחיתות טופוגרפית.

ליד הכפר מג'דל בני-פאדיל (סמוך למעלה אפרים) נמצאות מערות, אשר היו מוכרות לחיילינו ; והם ידעו שמשפחות של בדואים גרות בהן.

בפתח אחת המערות ישבה אישה בדואית והניקה את תינוקה. מפקד הכוח שאל אותה אם ראתה אנשים בסביבה והיא הגיבה בשלילה. הכוח פנה להתרחק מהמערה כשלפתע נורתה אש אל גבם של החיילים.

אחד החיילים סיפר:

  "נשמעה התפוצצות רימונים, מלווה בקולות ירי של קלצ'ניקוב. נשכבתי ארצה והתגלגלתי אחורה, בפתח ראיתי את יוסי קפלן נופל ואת חנן סמסון, שעמד לידו, מתחיל לרוץ כפוף ולאחר כמה צעדים כורע ונופל..."

החיילים השיבו מיד באש ולאחר זמן קצר הסתיים הקרב.

בסריקת המערה נתגלו שבעה מחבלים הרוגים ומחבל נוסף נכנע ונלקח בשבי.

לכוחותינו שלושה הרוגים: רס"ן חנן סמסון, רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז ששון.

מרדף המערה העלה, פעם נוספת, את סוגיית המפקדים ההולכים בראש הכוח ובכך מסתכנים בפגיעה ואת הסוגיה של שימוש המחבלים באזרחים תמימים כמגן אנושי.

 


 

 


29/11/2013