ביום שישי האחרון, בתאריך 20.12.19, נערכה אזכרה לזכרו של הרמטכ"ל הצנחן, אמנון ליפקין-שחק ז"ל, אשר הלך לעולמו, לפני שבע שנים.
במהלך טקס האזכרה,
נשא דברים לזכרו בהתרגשות רבה,
אל״מ במיל׳ פרופסור יחזקאל (חזי) לנדאו ,ידיד המשפחה והרופא החטיבתי בזמן שאמנון היה מח״ט:
״טלי היקרה, משפחת ליפקין – שחק, מפקדים, מפקדי, מכובדים, קהל נכבד,
עד היום דיברו אודות פועלו של אמנון, 2 נשיאים, 3 ראשי ממשלה, 5 שרי ביטחון ו-5 רמטכ״לים, מכהנים ולשעבר. כולם הכירו את עשייתו למען ביטחון ישראל ושלומה טוב ממני. קטונתי.
אתמקד בהתנהלותו של אמנון משך הקרב האחרון שלו, כפי שנוכחתי בה והבנתי אותה, עם הקדמה קצרה.
פגשתי את אמנון לראשונה, באוהל המח"ט, בחולות ירוחם, ביום קיץ לוהט בחודש יולי 1977. אמנון, חדש בתפקיד, אך שמו ושמעו המיוחד כבר יצאו למרחקים, ואני, סגן, קצין רפואה בגדוד 202, נרעש ונפחד מפחד היושב באוהל. זומנתי לראיון אישי. נכנסתי לאוהל בהצדעה, ואמנון השיב בהצדעה. פירשתי את שפת הגוף שלו, ככזו, שהיה מוותר על הריטואל הזה של ההצדעה לו יכול. מהרגע שהתיישבתי, והתחלנו לשוחח, קלחה השיחה כמו בין שני עמיתים, שווי דרגה, כביכול. אמנון דבר בגובה העיניים ולא מגובה המח״ט ואני נשביתי. שאל את השאלות הרלוונטיות, ואני השתדלתי להשיב כיאות. לימים הסתבר שבעקבות מפגש זה , החליט המח״ט למנותי כקצין הרפואה החטיבתי, כשתגיע כהונת הקצין המכהן לסיומה. השאר היסטוריה.
11 חודשים לאחר מכן, בליל 8-9 ביוני 1978, ראיתיו בפעולה בבסיס הימי של הפת״ח בדאהר-אל-בורג׳, דרומית לצידון. מטרת המבצע, אשר שם הקוד שלו היה "שלכת", היתה לפוצץ את מבני הבסיס. תוך זמן קצר נהרגו 2 מ״פים מגדוד 50, יפתח וניר ונוספו 15 פצועים, ביניהם המג"ד יאיר. ניר היה קבור מתחת להריסות אחד הבתים. לוח הזמנים התקצר מאוד עקב עיכוב קודם, עם לחץ מהפיקוד לסיים ולחזור, אפילו מבלי לחלץ את ניר. אמנון התעקש לא להשאיר את ניר בשטח, המרה את הפקודה שקיבל, ולבסוף, מפקד אחד הצוותים, סרן יעלון הצליח לחלץ את ניר. אמנון שלט בכל זה תוך פינוי הנפגעים בדרך הים והאוויר, והתפנות הכוח. שמעתי לא פעם את הביטוי ״קרח זורם לו בוורידים״, אודות אמנון. באותו לילה נוכחתי בזרימה הזאת.
בשלושים לפטירתו של אמנון דברו אודותיו, הרמטכ״ל לשעבר רא״ל משה יעלון, והרמטכ״ל המכהן באותה עת, רא״ל בנימין גנץ. שניהם סיפרו כיצד נועצו באמנון פעמים חוזרות, וכיצד קבלו ממנו הדרכה וגיבוי בכל פעם שפנו אליו. רא״ל גנץ הזכיר את יכולתו של אמנון למגנט את הסובבים אותו. עדיין, אמנון היה הוותיק, בעל הידע, הניסיון, והראיה המרחבית, לעומתם.
לימים אמנון חלה. עתה, הוא היה הטירון, חסר הניסיון וחסר הידע. הרופאים, הם היו בעלי המומחיות, הידע והניסיון. ועדיין היה זה אמנון שמיגנט את הרופאים והם התמגנטו אליו באהבה וברצון!
אמנון השתלט מהר על המצב, למד תוך כדי תנועה, ואת משמעות המונחים הרפואיים תרגם לשפה אותה הבין. כמותראפיה זו הפצצת שטח, קרינה זו הפצצת נקודה. במילייה הזה היה אלוף, תיקון: רב אלוף! הוא למד מהר משמעות הטיפולים השונים, הן את יתרונותיהם והן את תופעות הלוואי שלהם. הוא ניתח, בקור רוח, ובאופן רציף, את הנתונים שהצטברו אודות מצבו, ולאורם ולאור חוות הדעת שקיבל, החליט בכל פעם אודות הצעד הבא.
אמנון נלחם במחלתו ללא פחד, וללא ליאות, עבר דרך כל הטיפולים והניתוחים הקשים והמורכבים, ולא נתן לגופו הדואב והסובל למוטט את רוחו האיתנה. הוא המשיך בפגישותיו ובפעילותו למען שלום ישראל, תוך פגישת אנשים מעמינו, משכנינו, ואפילו כאלה היכולים להיחשב כאוייבינו. העיקר, לקדם את השלום. ואני מספר רק על מפגשים בהם נכחתי.
אמנון נלחם באויב אכזר ומתוחכם. כזה שכאשר סגרו בפניו את הדלת, פרץ דרך החלון, וכאשר זה נאטם, נכנס דרך חור המנעול, וכשזה נחסם, הגיע בדיפוזיה. במאבקו במחלתו, הפגין אמנון תעצומות נפש נשגבות. אני מרשה לעצמי לחשוב שתעצומות אלה לא נפלו בחוזקן מאלה שהפגין ב״תופת״ ובפקהאני, עם ביטוי חיצוני שונה לחלוטין, מן הסתם.
בשבת אחת ביקרתי את אמנון בביתו. שמתי לב שבכל חצי דקה הוא משנה את תנוחת רגלו החולה כשהוא נעזר במקלו וברגלו הבריאה. שאלתי אותו האם כואב לו. הוא ענה ״מעצבן קצת״. המשכנו לשוחח על הא ועל דא, אבל אני איבדתי את הקשב. גם לאחר שנפרדנו, מצאתי את עצמי מהרהר משך כל זמן הנהיגה לביתי, בצמד המילים ״מעצבן קצת״. ניסיתי להבין, מה מכיל צמד המילים הזה, ויצאתי עם תובנה סובייקטיבית לחלוטין, אותה אני המצאתי.
צמד המילים הזה מכיל, כאב, קושי, נכות, סבל, ניתוחים חוזרים, קרינה, טיפול כימי וביולוגי, ושוב כאב החודר לעצמות, צליעה, קב, קביים, קושי גובר והולך בפעילות היומיום, ושוב הכאב הבלתי נגמר.
אמנון הביט למוות בעיניים ולא נכנע. ניסה כל טיפול אפשרי. על אחת התרופות שקיבל אמר לי, תוך שהוא מחייך את חיוכו הציני, משהו: ״עברתי על רשימת כל תופעות הלוואי של התרופה, ולא דילגתי על אף אחת מהן״. אומר לכם שחלק מתופעות הלוואי גרועות מהמחלה עצמה, אך הוא לא נרתע.
לעתים כאב לי הלב לראותו בסבלו האיום. אולם מה כל זה?, בסה״כ מעצבן .... קצת!.
אמנון קיבל טיפול מידי הרופאים מהשורה הראשונה בארץ ובחו״ל. תיקון: אמנון קבל טיפול מידי הרופאים מלפני השורה הראשונה בארץ ובחו"ל, והמובילים שבהם יעקב, יצחק, מאיר, רבקה, מיכאל ומשה.
בעמל רב, הם הצליחו, כמעט, לסגור את דלתות האורווה. אך מהר מאוד הסתבר שהיה זה לאחר שהסוסים ברחו. לסוסים האלה היו 2 תכונות נבזיות: האחת, הם הגבירו את מהירות ריצתם ודהירתם באופן כזה שקשה היה לתפסם. השניה, הם החלו להתרבות באופן אקספוננציאלי, וידי הרופאים קצרו מלהושיע.
בכל התקופה הזאת אי אפשר היה שלא להתפעם מהמסירות הטוטאלית של טלי אליו 24/7/365. היא תמכה בו בכל דרך אפשרית, ולא נשארה אבן על כנה, מבלי שטלי תהפוך אותה כדי למצוא מזור לאמנון.
כשנפרדתי ממנו, שעות ספורות טרם הסתלקותו, אמר לי, בין השאר: ״חזי, אני הולך שמח״. אני פירשתי משפט זה, בכך שאמנון השלים את משימותיו המתוכננות, הן במישור האישי והמשפחתי, והן במישור הלאומי, עמד בהן בכבוד ובגאון, בזמן שהוקצב לו מן השמיים, והוא מוכן לשלב הבא.
כאשר המשפחה יצאה מחדרו לאחר שנפרדה ממנו, אמרתי לאחד מילדיו: ״לפחות הוא אינו סובל יותר״. והוא הנהן בהבנה, אם לא בהסכמה.
שבע שנים ללכתו, ואנחנו אוהבים ועדיין מתגעגעים.
יהי זכרו של אמנון, מפקד וחבר, ברוך״.
העמותה להנחלת מורשת הצנחנים מוקירה את זכרו.
