גרשון בלאו

בן מרקוס ואולגה. נולד ביום י"ב בטבת תשי"ד (18.12.1953) בלבוב שברוסיה. ‏ עלה ארצה עם משפחתו בשלהי שנת 1960. גרשון למד בבית-הספר היסודי ‏ ‏'רמות' שבגבעת-המורה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המחוזי ‏ שבעפולה. גרשון היה תלמיד חרוץ והצטיין במקצועות רבים. הוא לא נזקק ‏ למאמצים מרובים כדי להצטיין בכל תחום שעסק. גרשון שנא כפייה, וברוח ‏ החינוך החופשי, שהעניקו לו הוריו, צמח בו חוש לביקורת עצמית. בעת ‏ לימודיו בבית-הספר התיכון התעניין בתחומים רבים, וסדר-יומו היה עמוס ‏ למדי: טיולים עם חברים, צעדות ומירוצים, משחקי כדורסל וכדורגל, ג'ודו, ‏ קליעה למטרה והשתתפות בחוגים שונים אחרים. הוא אף סיים קורס-מ"כים ‏ של הגדנ"ע ועסק בהדרכה. גרשון היה נער חברותי, התיידד על נקלה עם ‏ מכרים חדשים, הרבה להזמינם לביתו ומעולם לא היה בגפו. אהב להתלבש ‏ על פי צו-האפנה האחרונה ודגל בחופש, וברוח אפנת השער הארוך גידל את ‏ בלוריתו הבהירה. גרשון סלד מבינוניות וטען שיש להצטיין בכל דבר שעוסקים ‏ בו, אחרת אין בכך טעם ותכלית. היה נער עצמאי, ואת תכניותיו לעתיד שמר ‏ בלבו.‏ גרשון גויס לצה"ל באוגוסט 1972 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר הטירונות ‏ השתלם בקורס-צניחה וכן בקורס-מ"כים של חיל-הרגלים. כשבועיים לאחר ‏ סיום הקורס פרצה מלחמת יום-הכיפורים, וגרשון לחם במזרח מפרץ-סואץ. ‏ בקרבות אלה נפל חברו הטוב - רענן, שגרשון עשה עמו את כל שלבי ‏ האימונים בצה"ל. גרשון הצליח להתגבר על ההלם הכבד, ועם סיום המלחמה ‏ נשלח לקורס-קצינים. בחודש מרס 1974 סיים בהצלחה את הקורס והוחזר ‏ לגדודו. כיוון שהיה מוכר בין מפקדי הגדוד כחייל מוכשר ואמיץ, נתמנה ‏ כמפקד מחלקה ותיקה, דבר שאינו מקובל בצנחנים. הוא לא שמח על כך ‏ וטען, שברצונו לבנות את חייליו מהתחלת דרכם הצבאית ולא לקבל תחת ‏ פיקודו מוצר חצי-מוגמר. הוא ניסה לעזוב את המחלקה, אך השלים עם מצבו ‏ מיד, כשנשלחה המחלקה למובלעת הסורית כדי להחזיק את הקו ולהילחם ‏ בתוקפנות הסורית בגזרה.‏ ‏"גרשון היה שונה מכל מפקד אחר שהכרנו", מספרים חיילי המחלקה. "הוא ‏ רכש את אמונו והערצתו של כל חייל במחלקה, ונדמה היה שלא טרח כלל ‏ לעשות זאת‎;‎‏ זה היה חלק בלתי-נפרד מאופיו כמפקד, כחייל וכאדם. גרשון ‏ הצליח בתפקידו וידע להתגבר על המשבר שפקד את המחלקה עקב עזיבתו ‏ של המ"מ הקודם. הוא עשה זאת באורח מושלם, בדרך האופיינית לו, וכבר ‏ בשיחת הפתיחה נוכחנו לדעת שהוא שונה. נהג לשוחח ולהבהיר דברים ‏ לשביעות רצונם של כל החיילים". בהיותו מפקד מוצב לרגלי החרמון, נהג ‏ גרשון לצאת מהבונקר ולשבת בעמדת-התצפית בעת ההפגזות הסוריות, ‏ ולדווח לחיילים על מקום נפילתם של הפגזים בנטלו עליו סיכון רב. בכך ‏ השרה אווירת-רגיעה יחסית על פקודיו ועזר להם להתגבר על הפחדים.‏ ביום ט' באייר תשל"ד (1.5.1974) נפל גרשון בקרב ברמת-הגולן מפגיעת פגז ‏ סורי במוצב. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבעפולה. השאיר ‏ אחריו הורים ושני אחים.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "גרשון היה אישיות שאין ‏ שוכחים. הוא התבלט כשומר על חיי אנשיו, כדואג לארגון ולסדר על-אף ‏ האש, ומעל הכל כחייל אמיץ-לב. הוא נפל בשעה שדאג לרווחת פקודיו, ‏ באותה הרוח בה חי ופעל".‏ בלאו גרשון, יהי זכרו ברוך.‏