דוד כהן

תאריך לידה:
15 ביוני 1956
תאריך נפילה:
11 ביוני 1982
דרגה:
רס"ן
שנת נפילה:
1982
תקופת נפילה:
מלחמת שלום הגליל ועד היציאה מלבנון
שם היחידה:
גדוד חיר"מ 890
מקום קבורה:
דימונה
קורות חיים:
בן סימי ומרדכי, נולד בחודש יוני 1956 בעיר רבט שבמרוקו, למשפחה ציונית ‏ שנאבקה שנים ארוכות על זכותה לעלות לארץ-ישראל. בהיות דוד בן 6 שנים, ‏ הגשימה המשפחה את חלומה, עלתה לארץ והשתקעה בעיירת העולים ‏ דימונה. דוד סיים את בית הספר היסודי "רתמים" בדימונה ובשל היותו ‏ תלמיד מצטיין המליצו מחנכיו ומנהלת בית-ספרו שימשיך את לימודיו בבית-‏ הספר למחוננים "בוייאר" בירושלים. כל בני המשפחה, שבעה במספר, סיימו ‏ את לימודיהם התיכוניים בדימונה, חוץ מדוד שגילה שקדנות, צניעות, כוח ‏ רצון וכוח סבל. המעבר מהחממה שבבית ההורים לבית-ספר רחוק בירושלים ‏ לא היה קל לא לדוד, ולא למשפחתו. תחילה התקשה דוד בלימודים, המעמסה ‏ הכספית שהייתה כרוכה בשיעורים פרטיים לאנגלית העיקה על המשפחה אך ‏ היא עמדה בזה. דוד עמד בכל הקשיים, התאקלם מבחינה חברתית, ציוניו ‏ השתפרו משנה לשנה וציוני הבגרות שלו היו מהגבוהים במחזור. בכל ‏ חופשותיו הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ולא בחל בכל עבודה קשה. כל ‏ זאת, כדי להקל על הוריו ולחסוך כספים לקראת המשך לימודיו. דוד היה גאה ‏ מאוד במוצאו ובעיירת מגוריו. הוא נהג לומר: "יש שני דברים, בהם אני לא ‏ צריך להתבייש א. שאני מרוקאי ו-ב. שאני תושב דימונה". הוא סלד מדברי ‏ הזלזול ששמע בעיירתו, והיה מסביר לכל אחד את מעלותיה של דימונה. ‏ חבריו בבית-הספר "בוייאר" זוכרים אותו כחבר למופת, תלמיד מצוין ‏ וספורטאי מעולה, שהרבה לשחק כדורגל. לא היה ענף ספורט שלדוד לא ‏ הייתה נגיעה בו. הוא השתתף בכל האליפויות - הן הפנימיות והן החיצוניות ‏ וייצג בהן בכבוד את בית-ספרו. דוד היה ספורטאי הוגן, וידע לקבל הפסד ‏ בכבוד. הוא היה דמות נערצת: כושרו הגופני, רצונו העז, מסירותו ונאמנותו ‏ שימשו דוגמה ומופת לכול. דוד היה מנהיג בכל רמ"ח אבריו. ‏ דוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1974. תחילה חשב להתנדב לנח"ל. אולם ‏ אחר-כך הוא החליט, שהנח"ל אינו מספיק קרבי עבורו, ולכן התנדב ל"סיירת ‏ שקד" וחבש בגאווה את הכומתה השחורה. לאחר סדרה של אימונים מפרכים ‏ בטירונות ובקורס סיור, שכללו ניווטים, אימון מתקדם וקורסי צניחה וסיור, ‏ הוא נשלח לקורס מ"כים וסיימו בהצטיינות יתרה. בהמלצת מפקדיו, ובשל ‏ כושרו הגופני המעולה, הוא נשלח לקורס מדריכי אימון גופני, וסיים גם אותו ‏ בהצלחה. משם הייתה דרכו סלולה לפניו. הוא נשלח לבית-הספר לקצינים. ‏ בפלוגתו כונה דוד בשם "המשקיע", כי ידע להשקיע את כל כוחו ומרצו על ‏ מנת להשיג מקומות ראשונים. את קורס הקצינים סיים דוד בציון א-ב, ‏ ובהמלצת מפקד בית-הספר נשאר להדריך מחזור צוערים כמפקד כיתה. מכאן ‏ הוא הועבר לחטיבת הצנחנים, כסגן מפקד יחידה מובחרת. הכומתה לראשו ‏ החליפה צבע - הפעם לאדום. מפקדיו העריכוהו מאוד, וציינוהו כ"קצין ‏ מקצועי מאוד, בעל מנהיגות, ממושמע ומסודר, בעל מרץ רב". הוא מונה ‏ לתפקיד ראש מדור חי"ר בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים, והועלה ‏ לדרגת סרן ב"נוהל קצין מצטיין".‏ הגיע מועד השחרור, ודוד נרשם לאוניברסיטת בן-גוריון לפקולטה למדעי ‏ החברה. הוא חשב להקדיש עצמו לאחר תום הלימודים לעבודה עם בני הנוער ‏ בדימונה, לשכנעם להמשיך ללמוד ובבוא הזמן - להתגייס ליחידות מובחרות. ‏ אך מפקדיו מיאנו להשלים עם לכתו, ובדברי ציונות והטפת מוסר שכנעוהו ‏ להמשיך ולשרת. הוא נתמנה למפקד פלוגת טירונים בצנחנים, פלוגה בעייתית. ‏ ובטיפול אישי צמוד שנתן כמעט לכל אחד מהחיילים, הפכה הפלוגה למלוכדת ‏ ומגובשת. ואכן, במבצע ליטני מילאה פלוגה זו את כל משימותיה. דוד נשלח ‏ בשנית לבית-הספר לקצינים לתפקיד הדרכה, והפעם כמפקד מחלקת צוערים. ‏ בשנת 1979, נשלח דוד לארצות-הברית לקורס נחתים בצפון קרוליינה. כרגיל, ‏ סיים דוד את הקורס בהצטיינות והכומתה שעל ראשו החליפה צבע פעם ‏ נוספת, הפעם לצבע ירוק.‏ בשובו לארץ הוא נשא לאישה את חברתו אורית, והקים את ביתו בדימונה. ‏ דוד נתמנה לסגן מפקד גדוד, והיה מועמד לקידום לקצין אג"ם חטיבתי. ‏ מפקדיו בחטיבה ציינוהו כ"קצין מצטיין בעל כושר מנהיגות וארגון, יוזם ‏ ואחראי שנתן דוגמה אישית לחייליו, היה ישר ובעל יכולת גבוהה. גילה ‏ רגישות לבני אדם". וחבריו אמרו, כי הוא נוצר מהחומר שממנו קורצו ‏ אלופים.‏ בשנת 1982 נודה בתו, דגנית. באותה שנה הוחלט לפנות את ימית מתושביה, ‏ ועל דוד ויחידתו הוטל לבצע זאת. דוד היה חצוי בנשמתו. מצד אחד אהב את ‏ המקום והתנגד לנסיגה, מצד אחר - כחייל - קיבל עליו את המרות המדינית ‏ וביצע את המוטל עליו בלא דופי. להרגשתו האישית נתן ביטוי בכמה שירים ‏ שכתב על הפינוי. וכך כתב באחד מהם: "סיפור פרידה עצוב / חממות בגוש ‏ עזוב / מראה החוף חטוב / הכל בחוזה השלום כתוב / ... רק קרן שמש בהירה ‏ ‏/ מבין האפור בהירה / שולחת זיק ותקוה - / נא עצרו את הנסיגה".‏ לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל יצא דוד לחופשה ממושכת, שאותה - כך ‏ קיווה - יבלה עם אשתו ובתו. אולם, עוד בשבת בבוקר, תוך כדי נסיעה, הוא ‏ הבחין בתנועה צבאית ערה בכבישי הגליל. הוא החליט לברר במטה החטיבה ‏ מה קורה, והתבשר על ההכנות למבצע. הוא החזיר את אשתו ובתו לביתם, ‏ והתארגן לביצוע הנחיתה באזור האוואלי. אחר-כך הוא קיבל מינוי - מפקד ‏ ‏"כוח דודו".‏ ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל סרן דוד בקרב בלבנון, והובא למנוחת ‏ עולמים בבית-הקברות הצבאי בדימונה. לאחר מותו, הוא הועלה לדרגת רב-‏ סרן. דוד השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שלש אחיות ושלושה אחים.‏ ראש עיריית דימונה הספידו, ואמר: "נפל היום אחד מבניה המפוארים של ‏ דימונה. צעיר רגיש, רציני, אכפתי, אדם שחיי העיר היו חשובים לו ביותר".‏ משפחתו הציבה לזכרו תיבת תפילה בבית-הכנסת "שבת אחים" בדימונה, ‏ והוציאה לאור ספר ושמו "דודו" המספר את תולדות חייו ודברי הערכה ‏ והספד.‏ דוד כהן, יהי זכרו ברוך
נרות שהודלקו: 21הדלק נר