יצחק עמוס

בן אנט ויעקב, נולד ביום ט"ז בניסון תשכ"א (2.4.1961) בבית-שמש. יצחק ‏ נקרא גם בשם יוסף על-שם סבו - יוסף, ויצחק, על-שם סבו האחר, משום ‏ ששניהם נפטרו באותו שבוע. אולם השם יצחק נשאר בפי כול. שש שנים למד ‏ יצחק בבית-הספר היסודי "אליקים", ומשם עבר לבית-הספר התיכון "פירסט". ‏ הוא היה נער שובב, רץ ומשתולל, אוהב ספורט, ובמיוחד כדורגל וכדורסל, ‏ וכמובן קפיצות לגובה ולרוחק. קבוצת הכדורגל האהודה עליו הייתה "מכבי ‏ נתניה". אל חבריו לספסל הלימודים התנהג יצחק בחברות ובחיבה, ואל מוריו ‏ בכבוד ובנימוס. לא קל היה להקניטו. ארשת של טוב-לב נסוכה הייתה על פניו ‏ תמיד. חיוכו השובב קידם בברכה את הרוצים להכעיסו ואת דורשי שלומו. ‏ מנהל בית-ספרו זוכר אותו "כעלם חמודות, אשר שערו השחור והשופע גולש ‏ דרך קבע על צווארו... קל היה לשכנעו לבצע כל עבודה ותהיה הקשה ביותר. ‏ ראיתיו כל בוקר מגיע לבית-הספר וילקוטו על שכמו; לא כמבצע שגרה אפורה ‏ אלא כאדם שמח הרוצה ליטול חלק ברקמת החיים ובהווי בית-הספר".‏ יצחק הצניע לכת, ולא התפאר בציוניו הגבוהים שזכה בהם, בפרט בשרטוט. ‏ הצניעות הייתה לו לאורח-חיים גם בצבא, שכן לא התפאר במעלליו וביחידתו.‏ יצחק גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1979, והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. עם ‏ חבריו הוא עבר את המסלול המפרך של לוחם בחטיבת הצנחנים, בקורסים ‏ שונים, והגיע לדרגת סמל-ראשון. יצחק היה חייל מעולה, בלט בפלוגתו ‏ מבחינה חברתית, והיה אהוב על מפקדיו וחבריו. גם בצבא הוא היה קשור ‏ מאוד למשפחתו. יצחק השתדל להגיע לביתו כל אימת שנתאפשר לו הדבר, ‏ ובשובו חילק בין חבריו את העוגיות הטעימות שאפתה אמו. יצחק אהב את ‏ החיים, לצחוק ולהשתולל. שבועיים לפני שהגיעה שעתו להשתחרר, פרצה ‏ מלחמת שלום הגליל ויצחק נקרא מביתו להשתתף בה. במשך תקופת ‏ הלחימה, הוכיח יצחק לחבריו ולמפקדיו את כושר הלחימה העז הטמון בו. ‏ הוא רצה להפגין, שההשקעה שהשקיע בו הצבא הייתה כדאית. הוא חירף ‏ נפשו וביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל בקרב בלבנון במלחמת שלום ‏ הגליל, והוא בן 21 שנים. יצחק הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-‏ הקברות בבית-שמש, שכה אהב.‏ הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. משפחתו הוציאה לאור חוברת ‏ לזכרו, ובה דברי חברים ובני משפחה המתארים את דמותו.‏ יצחק (ג'ו) עמוס, יהי זכרו ברוך.‏