יורם ביטון

בן שמחה ואורי, נולד ביום ט"ו באדר אדר א' תשכ"ב (19.2.1962) בעפולה. ‏ יורם היה בן למשפחה, שהתיישבה במושב, ומצאה את פרנסתה בחקלאות. ‏ הוא גדל במושב "דבורה" שבחבל התענך, ובו למד בבית-הספר היסודי "יד ‏ לחמישה". יורם אהב מאוד את המשק של משפחתו, גם אהב לעבוד בו. לאחר ‏ שסיים את בית-הספר היסודי, הוא המשיך ללמוד בחוות הלימודים "ניר ‏ העמק" שבעפולה. לא פעם עזב יורם את חדר הלימודים בשעות אחר-‏ הצהרים, כדי לעזור לאביו בעבודתו במשק.‏ עוד בהיותו ילד קטן בגן הילדים התבלט יורם בנכונותו לעזור. "יורם תמיד ‏ היה מוכן להירתם לעזרה", מספרת הגננת שלו, "ולכן היה זה כאילו ברור ‏ מאליו לראותו כעבור שנים על הטרקטור, נוסע לשדות לעזור לאביו". "יורם ‏ היה נער בעל מוטיבציה, בעל רצון עז ויכולת אדירה. הייתה לו תושייה ולכל ‏ אשר פנה הצליח", כך תיארו המורה לספורט, שהכיר אותו בכיתה ט' של בית-‏ הספר.‏ כשהיה יורם בכיתה י"א, כבר דיבר על כך שיתנדב ליחידה קרבית. ואמנם, ‏ כשהגיע מועד גיוסו, הוא התנדב לחיל-הצנחנים.‏ למן הימים הראשונים בטירונות, ניכר יורם כחבר וכחייל מצטיין. גם כשיצא ‏ לחופשות הביתה, הוא דאג להביא כל מיני דברים בשביל יחידתו. "היה בו, ‏ ביורם, חוש מופלא למכונאות, ולכן אין פלא שהנגמ"ש שלו היה תמיד הכי ‏ מטופל והכי נקי". כך מספר חברו מן היחידה. הסדר שלט לא רק בכלים ‏ הגדולים, אלא בכל דבר שהיה שייך ליורם: במיטתו, בחדרו וכמובן בתרמילו. ‏ גם כשהוציא מן התיק עוגה, ששלחה לו אמו, הייתה זו עטופה בנייר מסודר ‏ וטעמה טעם של בית אוהב. יורם אהב את ביתו, ונהג לשבח ולהתפאר בהוריו ‏ ובמשפחתו.‏ יורם עבר קורס מ"כים, והתכוון לעבור גם קורס קצינים. אבל משפרצה ‏ מלחמת שלום הגליל, עלתה יחידתו ללבנון, ויורם שובץ כנהג בנגמ"ש המג"ד.‏ בשעת היתקלות עם כוחות האויב נפגע הנגמ"ש וכל נוסעיו קיבלו פקודה ‏ לפנותו. כשיצא יורם מן הנגמ"ש, נפגע בחזהו מאש שנורתה מן המארב. הוא ‏ נפל בעת מילוי תפקידו, ביום ט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982).‏ הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין של מושב דבורה. הוא השאיר אחריו ‏ הורים, אחים ואחיות. משפחתו תרמה ספרייה תורנית לבית-הכנסת שבמושב ‏ דבורה, להנצחת זכרו של יורם.‏ יורם ביטון, יהי זכרו ברוך.‏