יהודה - חיים וייס

תאריך לידה:
28 בפברואר 1953
תאריך נפילה:
23 ביוני 1982
דרגה:
רס"ל
שנת נפילה:
1982
תקופת נפילה:
מלחמת שלום הגליל ועד היציאה מלבנון
שם היחידה:
אחר
מקום קבורה:
הר-הרצל
קורות חיים:
בן רבקה ונתן ז"ל, נולד ביום י"ד באדר תשי"ג (28.2.1953) בירושלים. יהודה ‏ נולד למשפחה שהיו בה כבר שתי בנות. לשמחת הוריו לא היה גבול, משום ‏ שילדם יפה-התואר עתיד לשאת את שם המשפחה, שכולה כמעט נספתה ‏ בשואה. אביו, נתן, עלה לארץ כחלוץ בשנת 1936. הוא השאיר מאחוריו בגולה ‏ את הוריו ואת 11 אחיו ואחיותיו. כולם נספו בידי הנאצים. אמו, רבקה, עלתה ‏ עם משפחתה מליטא בהיותה בת 6 שנים. היא רכשה השכלה, וסיימה סמינר ‏ למורים.‏ יהודה היה מוקף בביתו בחום ובאהבה, אולם לא לאורך ימים. בהיותו ילד קטן ‏ החל הגורל להתאכזר למשפחתו. אמו חלתה, ונמנע ממנה לתפקד כהלכה ‏ כעקרת-בית. על אביו הוטל לפרנס את המשפחה, ובנוסף לכך, למלא את ‏ תפקיד האם. בן 5 שנים היה יהודה כשהתייתם מאביו. בכל אותה תקופה ‏ הייתה אמו מאושפזת בבתי-חולים. יהודה התחיל לעבור ממשפחה אומנת ‏ אחת לאחרת. שתי אחיותיו היו אמנם מבוגרות ממנו, אך צעירות מכדי לשמש ‏ לו אם. מפעם לפעם חזרה אמו מבית-החולים הביתה, ואז התאחדה המשפחה ‏ מחדש לתקופה קצרה, ונקשרו יחסים חמים בין יהודה ואחיותיו.‏ בתקופה זו נפגע יהודה בתאונה ונותר נכה בידו הימנית, מום שכל חייו נאבק ‏ כדי להסתירו. גם כאשר התגייס ליחידה קרבית בצה"ל, הוא לא גילה את סוד ‏ מומו. התלאות שפקדו אותו ואת משפחתו, כשטולטל בין משפחות מאמצות, ‏ מנעו ממנו לימודים סדירים בבית-ספר, ואם הצליח במשך השנים לרכוש ‏ השכלה בשטחים מגוונים, היה זה הודות לכישוריו וכוח הרצון שלו.‏ כשהיה בן 12 שנים עזב יהודה את הבית ועבר למשפחה אומנת בקיבוץ סעד. ‏ שם הוא מצא בית חם, ולשם באו גם אחיותיו לבקר. הוא השתלב בחיי ‏ המשפחה וילדיה בקיבוץ, למד בבית-הספר והשלים כיתה י'. אז החליט יהודה ‏ לעזוב את הלימודים, ולצאת לעבודה במשק הקיבוץ. הוא עבד כטרקטוריסט ‏ בפלחה. אבל גם כשעזב את בית-הספר נשאר יהודה פעיל בחברת הילדים. ‏ באותו זמן החלה להתבלט בו אהבתו העזה לנוף הארץ, לטבע ולטיולים. הוא ‏ הרבה לטייל עם חבריו בקיבוץ ועם חוג הנוער של בית-ספר שדה עין-גדי.‏ בן 16 שנים היה יהודה כשנפטרה אמו. כעבור כשבוע נהרג בתאונת דרכים ‏ גיסו, שהיה אהוב עליו. המוות שחזר ופקד את המשפחה השפיע קשות על ‏ הנער. הוא הסתגר בתוך עצמו, עם יגונו. אבל בתקופה קשה זו כבר הייתה ‏ אישיותו מגובשת, ויהודה התגלה כדמות מרכזית במשפחה המאמצת ובחברת ‏ נערי הקיבוץ. באותה עת היוותה משפחת אחותו הנשואה בסיס קבוע ‏ בשבילו, והוא היה בו כבן משפחה לכל דבר.‏ בפברואר 1972 התגייס יהודה לצה"ל, הסתיר את נכותו ושירת בסיירת חרוב. ‏ בכושרו ובכוח הסבל שלו, הוא התבלט כלוחם אמיץ. יהודה השתתף ‏ בפשיטות שנערכו בירדן ובאחזקת הקו לאורך הירדן. הוא עבר קורס צניחה. ‏ באפריל 1973, השלים יהודה בהצלחה קורס מ"כים, והתחיל להדריך בבית-‏ הספר למ"כים. הוא הועלה לדרגת רב"ט ונשלח לקורס קצינים. אבל באותו ‏ זמן פרצה מלחמת יום הכיפורים. יהודה עזב את הקורס ויצא לחזית, לחפש ‏ את חבריו לסיירת, שלחמו בקרבות הכבדים בחזית המצרית. רבים מחבריו ‏ נפלו ונפצעו, וכשהסתיימה המלחמה הוא העדיף להישאר עם אלה שנותרו ‏ בסיירת אחרי הקרבות. הוא סירב לחזור לקורס הקצינים.‏ בתום שירותו הסדיר בצה"ל יצא יהודה לשנת שירות נוספת מטעם קיבוץ ‏ סעד, כמדריך חבורות בעיירה נתיבות. הוא התחבב על צעירי העיירה בתבונתו ‏ ובאומץ לבו. כחובב טבע התגרה במוות, כשהתמסר לנושא נחשים ועקרבים. ‏ הוא התחיל לטפח ספורט נועז נוסף, טיפוס על הרים. נערי נתיבות, שהעריצו ‏ אותו, נשארו קשורים אליו גם אחרי שעזב את תפקידו בעיירה.‏ תוך כדי הדרכה בנתיבות השלים יהודה את לימודיו התיכוניים. הוא עבר את ‏ בחינות הבגרות, ויצא ללמוד חינוך גופני ב"סמינר הקיבוצים". בתקופה זו הוא ‏ גר בבית אחותו הנשואה, ומצא בה ובמשפחתה משענת רגשית. אחרי ‏ שהשלים את לימודיו בסמינר, חזר לקיבוץ סעד והתחיל לעבוד כמורה לחינוך ‏ גופני בבית-הספר האזורי ביבנה. הוא ראה במקצועו שליחות, אך גישתו ‏ הרצינית הנחילה לו אכזבות. הוא עזב את העבודה בבית-הספר, עזב את ‏ קיבוץ סעד ועבר לנושא שתמיד היה חביב עליו - טבע וטיולים בנוף הארץ. ‏ הוא התחיל להדריך ב"חברה להגנת הטבע". בעבודתו זו מצא סיפוק למאווייו. ‏ הוא היה נלהב בעבודתו כמחנך וכמדריך. באותו זמן הרבה יהודה לכתוב ‏ מכתבים, והעלה בהם מחשבותיו בנושאי דת ולאום.‏ הוא כתב באחד ממכתביו: "מה שמושך אותי לסוג זה של עבודה הוא קודם-כל ‏ אהבת הטבע עם כל הקשור בו, וכן האנשים, בהם בדרך כלל רציניים, ‏ המוכנים לתרום אחד לשני, מאוחדים לגבי משימת שמירת הטבע והקניית ‏ ערכי טבע לאוכלוסייה בארץ". הוא אהב ספרות וספרים, במיוחד בנושאי ‏ היסטוריה וטבע. בטיוליו הרבים בארץ מצא יהודה ממצאים ארכיאולוגיים, ‏ ואסף אותם באהבה. את הנדירים שבהם הוא תרם למוזיאון בבית-אוסישקין.‏ ספורט הטיפוס על הרים משך אותו להדריך בבית-ספר שדה, שליד החרמון. ‏ גם בתפקידו זה התגלה יהודה בכישוריו המיוחדים.‏ באפריל 1980, בעת שירותו במילואים, הוא הועלה לדרגת רס"ל. כשפרצה ‏ מלחמת שלום הגליל היה יהודה עם יחידתו, שהובילו בקרבות הכבדים בגזרה ‏ המזרחית. הוא לחם בעין-זחלתא בקרב פנים-אל-פנים, והמשיך להתקדם עם ‏ יחידתו לכיוון מנצוריה-בחמדון, אל כביש ביירות-דמשק. בעת שיחידתו נערכה ‏ להתקפה על מנצוריה, נפל פגז בתוך מחלקתו ויהודה-חיים נהרג. בן 29 שנים ‏ הוא היה במותו.‏ הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי על הר הרצל בירושלים. הוא ‏ השאיר אחריו שתי אחיות והורים מאמצים.‏ מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "היחידה שלנו נקראה ‏ להוביל את הכוח הקדמי בחלק מן הקרבות הקשים ביותר, בלחימה פנים-אל-‏ פנים, וספגה הפגזות ארטילריות קשות, מהן נפגעו רבים מן היחידה, ביניהם ‏ רס"ל יהודה-חיים וייס. בנופלו הותיר בשורותינו חלל ריק".‏ לזכרו נעשו כמה פעולות הנצחה:‏ חבריו ביחידה המובחרת הקדישו לזכרו פרק בספר, שהוציאו על חללי היחידה ‏ במלחמת שלום הגליל.‏ דמותו הונצחה בחוברת, שהוציאה לאור "החברה להגנת הטבע", ובגלעד, ‏ שנועד ללימוד טיפוס מצוקים, ושנבנה בעזרת "החברה להגנת הטבע", ‏ ומשפחת ברץ.‏ כמו כן, הוקם לזכרו חדר עיון מפואר בבית-ספר שדה חרמון, שנועד להיות ‏ מרכז לימודי למדריכי "החברה להגנת הטבע", ונבנה על-ידי אחותו מדינה ‏ ומשפחתה. ‏ מדי שנה, בחג השבועות מתקיים כנס על-שמו, המאורגן על ידי "החברה ‏ להגנת הטבע". הכנס הוא אות לפתיחת עונת הטיולים בחרמון לציבור הרחב.‏ מדי שנה, בחג השבועות, נמסרים ספרים חדשים לחדר העיון על-ידי משפחת ‏ ברץ - משפחת אחותו.‏ יהודה-חיים וייס, יהי זכרו ברוך.‏
לצפייה בסרטון
נרות שהודלקו: 15הדלק נר