קורות חיים:
בן שלישי להוריו נעמי וצביקה, ואח למורן הצעיר ממנו, נולד ביום כ"א בתמוז תשכ"ד (1.7.1964). ניצן גדל בקיבוץ מלכיה שעל גבול לבנון, ויחד עם אחיו ספג את המסר שהביאו אתם מהשואה וגיבשו לבסיס קיומי: להיות חזק ולשנוא מלחמה. ניצן התחנך ובגר בבית-הספר של החינוך-המשותף, בתוך הקיבוץ, הקטן, הסגור בגדרות ושערים, ליד שרשרת הרים עוינים. הוא סיים בית-ספר עיוני אזורי "הר-וגיא" בקיבוץ דפנה, וכבר ברור היה שתהליכים היסטוריים, שאלות פוליטיות, ומקצועות מתמטיים, הם הנושאים השובים את לבו. ניצן בחר להקדים את שליחותו לתנועה, ופעל עוד לפני הגיוס לצה"ל, שלם עם עצמו, במשך שנה, בקומונת-המדריכים בסניף הנוער-העובד "בורוכוב" בגבעתיים. הוא ייעד את עצמו, ולאור זה אף כיוון את חניכיו, לחיים בקיבוץ. את דרכו הפוליטית הגשים בתנועת "שלום-עכשיו", וכאיש תנועה זו דווקא בחר להתגייס לפלוגת בני המשקים בנח"ל המוצנח. עד אז הספיק לארוז בתרמילו את אהבתו לענף גידול הבקר, ואת המסירות להדרכת ילדים צעירים; את חוויות-השיא שספג במשחקי כדורסל, בשחייה, ובגלישה בשלגי החרמון; את שיכרונו מנופי הארץ, ואת סקרנותו לנופי חו"ל; ומעל הכול את קשרי הרעות שהצמיח עם ידידים רבים וחברה אחת. בן 19 היה ניצן, כאשר פלוגת הנח"ל-המוצנח הפכה להיות אהבתו החדשה. אך לפני שמלאו לו 20 שנים הוא ראה את השקיעה האחרונה בחייו בשטח אימונים, והוא על ספו של קורס קצינים. ביום ל' בניסן תשמ"ד (1.5.1984) גמר ניצן לפקד על תרגיל כיתתי "לכיבוש יעד מבוצר", התעכב עם חברו לשתות קפה במאהל, שבו שהו המפקדים והחובשים, בשעה שכיתה אחרת ביצעה את התרגיל בתורה. ואז, ברגע שבו הושיט ידו לעוגיות, כדור הפילו לאחור, על בד האוהל. למאמצי ההחייאה הארוכים והעקשניים של החובשים והרופאים לא היה סיכוי. אך גם לא היה סיכוי שמישהו יאמין שהוא עצמו יש לו איזשהו חלק באחריות לתאונה. הפלוגה, במסיבת הסיום, אמרה את דברה: "הנורא מכול הוא להבין כי הפעם זה אחד משלנו. כהרף עין התבגרנו בהמון שנים. הפעם זה אנו עצמנו, חבר ששהה אתנו באוהל, הלך עמנו במסעות המפרכים, רץ אתנו על הגבעות וניווט בלילות, מישהו שהיה ממש כמונו. יחד למדנו בבית-הספר, יחד הדרכנו בתנועה, והנה הוא דומם ושותק, ואנו נכלמים, מביטים בעיניו שלא יראו אור עוד, ומתייסרים בייסורים שמעולם לא לימדונו כיצד להתמודד עמהם. אנו משפילים ראשינו, ומתביישים משהו על שזה הוא, ולא אנחנו תחתיו. נדמה כי סבלנו שלנו הוא הגדול ביותר, גם אם אין זה כך". בביתו, הקיבוץ שהתרחב במשך השנים וגידל בו את בניו, ועתה נטרף באבלו, אמרו החברים: "אנחנו גידלנו אותו, לנו שלא יעשה את זה, רק לא זה". אחיו ליוו אותו בשירים: כתב ליאור: "איך איבדנו אותך... נמות אתך... פעם ועוד פעם. עד שנכלה". המשיך עופר: יבוא יום, כאב לא אדע, ואתה כבר תהיה מעין סיפור אגדה... בסוף דרך סלולה". סיים מורן: "אני יורד בשביליך, ניצן, פועם את לבך. מקווה, בצדי הדרכים מגלה את סודך". ניצן כמו המשיך להיאבק על חייו, חיי אחיו וחיי חבריו. אלה הם הוריו ששאפו את רוחו, ויצאו לעורר מעשים שפירושם: לא עוד! הדברים מכונסים בדפי הספר "לעצור את הכדור" והוא נועד לכולנו, בשמו של ניצן הוא פותח במילים: "כתבנו תקווה," וממשיך: "וקול נפילתו נשמע למרחוק", בבחינת - יהי זכרו תמרור. ניצן אונגר, יהי זכרו ברוך.