אילנית משה

בתם הבכורה של אטי ורן, נולדה ביום ט"ו באדר א' תשכ"ה (17.2.1965) בבאר-‏ שבע. נופי ילדותה משתבצים בנופי ארצות-השליחות שמשפחתה הגיעה ‏ אליהן במסגרת מגוון שליחויות. בשחר ילדותה נלוותה אילנית להוריה ‏ לבלגיה, ושם חוותה את חוויות החברותה בפעוטון בלגי, המהווה מעין מבוא ‏ למעון ויצ"ו. בתום תקופת השליחות בבלגיה, הגיע תור הגנים: גן עירוני וגן ‏ חובה אותם עשתה אילנית בגן "סביון" בבאר-שבע. מסלול לימודי היסוד של ‏ אילנית הוא מסלול מפותל. ראשיתו בכיתה א' בבית-ספר "ניצנים" בבאר-‏ שבע, המשכו בכיתה ג' בבית-הספר בהולנד. ובשנים 1975-1977 היא הוסיפה ‏ ללמוד בבית-ספר "ניצנים" בבאר-שבע. בשנת 1978-79 - בצאת המשפחה ‏ לפרס - הגיע תור הלימודים בבית-הספר על-שם בן-גוריון בטהרן, שם היא ‏ סיימה את הלימודים בכיתה ז' ועם התחלת שנת הלימודים בכיתה ח' - ‏ נאלצת המשפחה לעזוב את פרס, בעטיה של המהפכה החומיינית. את ‏ הלימודים היסודיים סיימה אילנית בבית-הספר "ניצנים" בבאר-שבע, בשנת ‏ ‏1979.‏ משחר ילדותה ניכרו קווי אופיה של אילנית - אופי המקרין על הסביבה ‏ והסובבים אותה - נערה מצפונית, אהובה על הכול, הממזגת בתוכה רוך ‏ והחלטיות, תמימות ופיקחות, כיאה לבהירת מחשבה ולצלילות הרגש. למרות ‏ שהייתה פעמים אחדות בחו"ל, השכילה אילנית לשמור על קשרי-ידידות עם ‏ בני-גילה בבית-הספר ובתנועת "הצופים". אל תנועת "הצופים" היא הצטרפה ‏ בכיתה ג' לשבט "ניצני הנגב". לימודים על-יסודיים סיימה אילנית בבית-הספר ‏ התיכון העירוני מקיף א' - במגמת שרטוט בניין, במחזור כ"ט בשנת 1983. ‏ בתקופה זו היא הוסיפה לפעול בתנועת "הצופים" ובמסגרתה סיימה קורס ‏ הדרכה. השלב הבא בחייה - הוא "צנובר" - גרעין הנח"ל בניר-עם, עמו שהתה ‏ בקיבוץ ניר-עם עד בוא תור גיוסה לצה"ל.‏ ב16.12.1983- התגייסה אילנית לנח"ל, ובסיום תקופת הטירונות החלה לשרת ‏ במסגרת הגרעין בקיבוץ יראון שבצפון. בסיום הבט"ש עברה אילנית לתקופה ‏ קצרה לבקעה, עד שקיבלה את התפקיד, שחפצה בו בכל מאודה והוא - פקידה ‏ פלוגתית בגדוד של הנח"ל המוצנח. בתפקיד-שדה זה באו לידי ביטוי אומץ ‏ ליבה ולהיטותה להושיט עזרה.‏ ביום כ"ג בכסלו תשמ"ה (16.12.1984), נפלה רב-טוראית אילנית בעת מילוי ‏ תפקידה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. היא ‏ השאירה אחריה הורים ואח.‏ במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקדה: "לצערי לא זכיתי להכיר את אילנית ‏ תקופה ארוכה בחייה. יום אחד התייצבה בגדוד ובפיה משאלה אחת, להיות ‏ פקידה פלוגתית. מרגע שקיבלה את תפקידה החדש בגדוד, פרחה וצמחה, ‏ יצרה קשרים טובים עם החיילים והסגל, וכל חייה החברתיים של הפלוגה ‏ הסתובבו סביבה. תמיד נראתה דואגת לכל מחסורם של החיילים, משוחחת ‏ אתם וחברה להם. בסוף כל מסע ואימון חיכתה עם פרוסה של כיבוד ועוגות ‏ שאפתה. אילנית הפכה לגורם משפיע, שאי אפשר בלעדיו. אין מילים בשום ‏ לשון לומר את מה שאינו ניתן להיאמר. אין ניחומים לאבלם של הורים ‏ שכולים. יש רק משאלה, שלא עוד! שיהיה כוח לשאת גזירת הגורל המר הזה, ‏ הרודפת אותנו ומכה ביחידים בלא הבחנה".‏ משפחתה הוציאה לאור חוברת לזכרה, ובה קורות חייה ודברים לזכרה.‏ אילנית משה, יהי זכרה ברוך.‏