אברהם אלרן (ליזרוביץ)

בן סימה ויעקב, נולד ביום כ"ח באייר תש"ז (18.5.1947) ברומניה. בהיותו כבן ‏ שנה, הוא עלה לארץ עם משפחתו. המשפחה התיישבה בראשון לציון, ובה ‏ התחיל אברהם את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמז" ואחר-כך המשיך ‏ בגימנסיה הריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון היה אברהם פעיל ‏ בתנועת ה"צופים", וכבר אז היה "לייזר" (כך קראו לו חבריו) דמות נערצת ‏ בקרב בני הנוער של ראשון לציון. לייזר היה שקול ורציני, ועם זאת שופע ‏ הומור ויוזם של כל מיני מעשי קונדס ושובבות. "הוא היה הבדחן של החברה" ‏ ‏- נזכרת אלמנתו קיילי, שהכירה אותו בכיתה השמינית של הגימנסיה, "תמיד ‏ אמרתי שיהיה ילד, אפילו כשיהיה בן מאה".‏ כשגויס לצה"ל ביקש לייזר להתנדב לחיל-האוויר, להיות טייס, אבל בגלל ‏ ליקוי גופני לא התקבל לחיל זה. לייזר התנדב לחיל-הצנחנים, ולאחר מסלול ‏ האימונים המקובל נשלח לקורס קצינים וכאן התגלה כבעל כושר מנהיגות ‏ טבעי. הייתה בו עליזות מידבקת ואישיותו שפעה חום אנושי רב. באותה ‏ תקופה דבק בו הכינוי "ממושי", וכינוי זה ליווה אותו עד יום מותו. הכול ‏ הכירו אותו בכינוי החיבה ממושי, ולא ידעו כלל את שמו האמיתי. ממושי היה ‏ בעל לב חם והיה מוכן תמיד לשמוע מה העיק על ליבם של חבריו ופקודיו. ‏ ולכן אהבו אותו כולם והעריכו לא רק את איש הצבא הקפדן שבו, אלא גם ‏ את אישיותו החמה.‏ בפשיטה לטריפולי, אחת הפשיטות הנועזות שהסעירו את העולם, היה ממושי ‏ אחד ממפקדי הכוח שנחת בחוף בלבנון וביצע את משימתו במפקדות ‏ המחבלים.‏ במלחמת ששת הימים היה ממושי בקורס קצינים. עם חבריו לקורס הוא ‏ סופח לאוגדתו של האלוף טל, ולחם בחאן יונס ובצומת רפיח. במלחמת יום ‏ הכיפורים כבר היה ממושי סמג"ד בחטיבת צנחנים. ואולם בשל פציעתו, הוא ‏ לא השתתף בקרב הקשה שניהלה החטיבה שלו בחווה הסינית. לאחר כמה ימי ‏ אשפוז בבית-חולים בצפון הארץ, חזר ממושי לחזית והשתתף במבצע של ‏ כיתור הארמייה המצרית השלישית.‏ כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה ממושי בתפקיד של מפקד חטיבה בבקעת ‏ הירדן. הרצון ליטול חלק במאמץ לא הרפה ממנו לרגע, ובשיחות עם חברים ‏ היה אומר: אני לא אסלח לעצמי אם לא אהיה שם עם החיילים, דווקא ‏ בתקופה הקשה ביותר". ממושי לא שש למלחמות, אבל הרגשתו לא הייתה ‏ נוחה שחבריו לוחמים ומסתכנים והוא יושב בשקט ואינו לוקח חלק במאמץ. ‏ לאחר פניות ובקשות רבות נתמנה ממושי להיות סגן מפקד עוצבה בלבנון. לא ‏ עברו חודשים מאז שהתמנה לתפקיד, והוא אמר: "אין לנו מה לחפש פה. צריך ‏ למצוא דרך להבטיח את הגליל שלנו ולהסתלק מכאן!" לאחר כל תקרית ‏ שאירעה הוא יצא מיד לשטח, השתתף בתחקירים והפיק לקחים. הוא דאג ‏ שגם פקודיו יפיקו את הלקחים המתאימים. גם בתקרית האחרונה הסתובב ‏ ממושי בשטח הפיגוע וביקש לבדוק כל דבר חשוד. הוא התרוצץ על הכביש ‏ ובשדות כדי לוודא בעצמו שהכל מתבצע כהלכה. ‏ ואולם, יותר מאשר בזכות פעולותיו המבצעיות והקרבות שהשתתף בהם, קנה ‏ לו ממושי שם בזכות השנים בהן שימש מפקד חטיבת הבקעה. ממושי בא ‏ לבקעה בשנת 1982 והתאהב בה. התפקיד שקיבל תאם את תכונותיו, ובו ‏ התגלה בכל גדולתו. זה היה תפקיד צבאי ואזרחי גם יחד. ממושי היה אחראי ‏ להיערכות הביטחונית במרחב, למניעת חדירות מירדן. אבל יותר מכול הוא ‏ היה "אבא" לכל תושבי הבקעה, ליהודים ולערבים גם יחד.‏ בתקופה הזאת הוחל בפרויקט להכשרת קרקעות בגאון הירדן והפיכתן ‏ לאדמות חקלאיות מעובדות. בדבקות ובמסירות נרתם ממושי למשימה והיה ‏ ל"מומחה מספר אחד" של הפיתוח החקלאי בבקעה. על האזור הצחיח ומוכה ‏ השמש דיבר ממושי בהתפעלות, כמי שגילה גן עדן. הוא הכיר כל חלקה ‏ מעובדת, ידע למי היא שייכת ומה מגדלים בה. ממושי התגלה כאוהב אדמה ‏ וטבע. הוא אהב לצלם, והשאיר למשפחתו מאות שקופיות של פרחים שצילם ‏ בסיוריו הרבים בבקעה. הייתה לו עין חדה, ולא פעם עצר לפתע בעת הנסיעה, ‏ כדי לחזור כמה מטרים ולצלם פרח נדיר שקלטה עינו.‏ ביום 14.1.1985, בשעה שהיה בשטח פיגוע בלבנון כדי לבדוק את המקום, ‏ התפוצץ מטען צד ופגע בממושי. כל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו, ‏ וביום כ"ד בטבת תשמ"ה (17.1.1985) נפטר מפצעיו. הוא הובא למנוחת ‏ עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הוא השאיר אחריו אישה ‏ ושלושה בנים, הורים ואחות.‏ אברהם (ממושי) אלרן (ליזרוביץ), יהי זכרו ברוך.‏