אמציה אבודרם

בנם בכורם של אולגה וחיים (ויטלי), נולד ביום כ"ד בסיון תש"ך (19.6.1960). ‏ הוא היה הבן הבכור של מושב אמציה ולכן נקרא בשם זה. לגן הילדים נסע ‏ אמציה למושב לכיש ואת לימודי כיתה א' עשה עם ילדי שדה-משה. החל ‏ בכיתה ב' למד בקריית גת, בבית-הספר היסודי על-שם שפרינצק, ואחרי-כן ‏ בבית-הספר התיכון על-שם רוגוזין. בתקופת לימודיו היה פעיל בתנועת הנוער ‏ של בית"ר, תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך ומפקד "מעוז". את עיקר מעייניו ‏ הקדיש ללימוד תולדות עם ישראל ולהכרת ארץ-ישראל. הוא אהב את הארץ ‏ והרבה לטייל בה. תמיד היה "לפני טיול" או "אחרי טיול", ובכל פעם חזר ‏ מוקסם יותר ויותר מן המראות שראה. כמדריך, נטע בחניכיו את אהבת ‏ המולדת. הוא חינך אותם לאהוב את הארץ ברגליים "..לראות את החיוב בכל ‏ הדברים שבמדינה, ולא רק את השלילה".‏ אמציה גויס לצה"ל ביום 17.10.1978 ונמצא מתאים לקורס טיס. לאחר ‏ חמישה-עשר חודשים הוא פרש מן הקורס ועבר לשרת ביחידת צנחנים. ביום ‏ העצמאות הל"ב של המדינה נבחר אמציה להדליק את משואת העצמאות בהר ‏ הרצל, על היותו חייל ונציג של העולים שהכו שורשים באדמת המולדת.‏ לאחר שסיים קורס קצינים, הוא נשאר להדריך שני מחזורי קצינים צעירים, ‏ ורק אחר-כך חזר לפקד על יחידה. חניכי היחידה כתבו עליו שהיה יותר ‏ ממפקד. הוא האמין במה שעשה ועשה הכל בצורה הטובה ביותר. במלחמת ‏ שלום הגליל עלה עם היחידה ללבנון, השתתף בקרבות ואף נפצע. הוא סירב ‏ להתפנות כל עוד חייליו נלחמים. ‏ ביום ט"ז בכסלו תשמ"ג (2.12.1983), בדרכו מלבנון חזרה לתחום הארץ, בעת ‏ מילוי תפקידו כמלווה שיירות, נהרג אמציה בתאונת דרכים. הוא הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. אמציה נטמן ‏ באדמה לא הרחק מן המקום, שעליו הדליק את משואת העצמאות רק ‏ שנתיים ימים קודם לכן. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות.‏ המשפחה והמושב השיתופי אמציה הוציאו לאור ספר לזכרו. אגודת הספורט ‏ ‏"הפועל" ערכה תחרות כדורסל על שמו, ותנועת "בית"ר" קראה לצעדת תל-חי ‏ ‏"צעדת אמציה" לזכרו של מי שהיה חניך ומדריך מסור ונאמן.‏ אבודרם אמציה , יהי זכרו ברוך.‏