עמנואל בן-ישי

עמנואל, הן עדה ודוד, נולד ביום י"ב בסיון תש"ח (19.6.1948) בעין-הנציב ‏ ולמד בבית-הספר היסודי בניר-עציון ובבית-הספר התיכון בקבוצת יבנה. ‏ לימים עברה משפחתו של עמנואל לשדה-אליהו ואחרי-כן לניר-עציון. בביתו ‏ ובמוסדות החינוך שבהם למד ספג את הרעיונות, את החינוך, את האווירה ‏ ואת הערכים של ההתיישבות העובדת הדתית. הוא היה תלמיד בעל מחשבה ‏ פוריה ובעל יוזמה וכושר מנהיגות מלידה. עמנואל התעניין במכונות ‏ חקלאיות, בעבודה בחקלאות במשק וכן במכונאות ובנושאים טכניים שונים ‏ שכשרונו היה רב בהם. אך שני תחומים עניינו אותו במיוחד: הסטוריה כללית ‏ ותולדותיהן של תנועות מחתרת ושחרור.‏ עמנואל גויס לצה"ל במחצית יולי 1967 ושירת בסיירת "שקד" וביחידת ‏ צנחנים. לאחר שהשלים קורס מ"כים, קורס צניחה, קורס קצינים וקורס ‏ מפקדי פלוגות, הגיע לדרגת סגן. הוא היה חייל וקצין מצטיין. בשירותו הצבאי ‏ מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ביחידות קרביות: היה מדריך, לוחם ‏ בסיירת, קצין-מבצעים, קצין מעוז בתעלת-סואץ ומפקד פלוגה. כן התמחה ‏ בחבלה מוצנחת. במרץ 1970 נפצע בקרב בפעולה נגד מחבלים בסאפי שבירדן ‏ והחלים מפצעיו. עמנואל אהב להביע בכתב את מחשבותיו, את דעותיו ואת ‏ תכניותיו לעתיד. הוא עזה זאת בעיקר ביומנים, שרשם במחברות רבות, ‏ בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון ובתקופת שירותו בצבא וכן בעשרות ‏ מכתבים, ששלח למשפחה, לחברים ולידידים. באוהל בשדה, בהפסקה בין ‏ סיורים ביחידת הסיור או במעוז בתעלה, כתב עמנואל דפים רוויים תיאורי-‏ טבע מרהיבים, מחשבות והגיגים של צעיר, ששום נושא שבעולם לא היה זר ‏ לו. הוא הביע דעות ומחשבות בענייני חברה ותרבות, כתב על עם ישראל ועל ‏ ארץ ישראל, על צה"ל וחייליו, על תורת הפיקוד והמנהיגות, על היחסים שבין ‏ קצין לחייל ובין מפקד לפקודו. השירים שכתב היו ליריים וספוגים נשמה ‏ יתרה. נשמה ספרותית ולירית זו שכנה בגופו של לוחם מעולה העשוי ללא-‏ חת, של מפקד וקצין וחבר למופת. ‏ בדברי הערכה עליו, שכתב מפקדו זמן קצר לפני נפילתו, אמר המפקד, כי ‏ עמנואל הוא קצין מוכשר, בעל מרץ, יוזמה ומחשבה מבריקה, אמיץ ביותר ‏ ושאפתן, מפקד הגון ומקובל על חבריו ועל חייליו. רגישותו המיוחדת נתגלתה ‏ ביחסו למשפחות, ששכלו את בניהן, חבריו לנשק. הוא היה קשור מאוד לניר-‏ עציון, ורב היה כאבו וכאבם של חברי המשק, כשנאלץ לעזוב את המשק, ‏ מסיבות משפחתיות, שלא היו תלויות בו. עמנואל היה מאמין גדול בצה"ל ‏ והשקיע מאמץ ומחשבה רבים בפיתוחן של שיטות-לחימה ושל אימון והדרכה. ‏ הוא ראה בצה"ל כלי מלחמה למאבק למען המשך קיומו של עם ישראל. ‏ כמדריך וכמפקד היה קפדן ואף קשוח, דורש הרבה מעצמו ומחייליו, מקפיד ‏ על ביצוע מושלם של המשימות, מגיב בחומרה על עבירות משמעת ועל ‏ רשלנות. אך כל אלה היו לגביו אמצעים להגברת רוח הלחימה של החיילים ‏ ולשיפור רמתם המבצעית כלוחמים. ‏ במלחמת יום-הכיפורים היה עמנואל מפקדה של פלוגת צנחנים, שלחמה נגד ‏ חיילי קומנדו מצרים, שנחתו ממסוקים ומספינות בחוף ים-סוף, בסביבות ‏ אבו-רודס. במסוקים וברגל יצאו עמנואל וחייליו למרדפים אחרי חיילי ‏ הקומנדו, מדלגים מואדי לואדי, מחפשים את האויב ופועלים נגדו, בטרם ‏ יפשוט על כוחותינו. עשרות חיילים מצריים נתגלו וחוסלו בקרהות-מגע קשים ‏ שניהלו חייליו של עמנואל בנקיקי הסלעים ובואדיות של מערב סיני.‏ ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), נפגע עמנואל ונהרג בעת מרדף, כאשר ‏ המצרים, שנרדפו על-ידי יחידתו, הסתתרו במערה. עמנואל לקח מרנ"ט מאחד ‏ החיילים, חשף עצמו לאש חיילי האויב וירה לעברם בנסותו להגיע למערה, עד ‏ שנפגע מאש האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבניר-עציון. ‏ השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.‏ לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. בעבור גבורתו ואומץ לבו זכה עמנואל ‏ ב"עיטור המופת". בגליון העיטור נאמר כי במהלך המרדפים אחרי חיילי ‏ קומנדו מצרים בסיני, דאג סרן עמנואל לאנשיו ועשה את כל אשר לאל ידו ‏ למנוע את הפגעם, בהעמידו את חייו בסכנת מוות. מעשיו בקרב שימשו ‏ דוגמה ומופת לחייליו, באומץ לבו, בקור רוחו ובדבקותו במשימה.‏ בן ישי , עמנואל, יהי זכרו ברוך.‏