חנוך מחבר

חנוך, בן טובה ומרדכי, נולד ביום כ"ה באב תשט"ו (13.8.1955) בירושלים. הוא ‏ למד חמש שנים בבית-הספר היסודי "מוריה" וסיים את חוק לימודיו היסודיים ‏ בבית-הספר היסודי "סוקולוב" בבירה. אחרי כן העדיף ללכת לבית-הספר ‏ המקצועי "אורט" על-שם קנדי בירושלים, ושם השתלם במגמה של מסגרות ‏ מכנית. חנוך היה בנם היחיד של בני הזוג מחבר. למן ימי ילדותו היה מוקף ‏ שתי אחיות אוהבות, אלה ויעל. אחריו נולדו אחיותיו אסנת וסימה. כבר בגיל ‏ חמש ניכרו בו נטיות של עצמאות, סיפרה אחותו, אלה: "ילד ככל הילדים היה ‏ חנוך, אהב את החיים ואת הטבע שנגלה לעיניו. תכונת יסוד באופיו הייתה ‏ השובבות. כשהיה רך לימים התעניין בחיי הנמלים. בעקשנות ביקש לדעת ‏ כיצד הן נושמות. הוא כיסה אותן בחול וכשהצליחו לצאת - בהה בהן כתמה ‏ על דבר נס".‏ כבן יחיד העתירו עליו כל בני משפחתו חיבה ותפנוקים. בבית-הספר היה ‏ תלמיד שקדן, אך העדיף את הלימוד העצמי במסגרת גמישה. שעות ארוכות ‏ היה שקוע בקריאת ספרי היסטוריה. פעם מצא אותו דודו כשהוא מעיין ‏ בספרות צבאית. הוא היה אז נער בן עשר, וכשנשאל מה לו ולספרות צבאית, ‏ השיב: "אני חלק ממדינת ישראל, ועלי לדעת ולהבין, כדי שלא יהיו לי קשיים ‏ כשאתגייס לצה"ל". בשעות הפנאי נהג לצייר ולסייע לאביו בעבודות שונות. ‏ תמיד היה בן מסור וממושמע ומאחר שמשפחתו הייתה שומרת מסורת, ‏ הקפיד בקיום המצוות ומעולם לא סירב להצטרף למניין בבית-הכנסת ‏ שבשכונת מגוריו.‏ חנוך היה אהוב על צעירים ועל מבוגרים. הוא ניחן בחוש-הומור מצוין, אהב ‏ שירה בצוותא ושימח את לב ידידיו. בכל מקום שהיה בו, לא נעדרה חדוות ‏ חיים אמיתית. יחד עם זאת השכיל לדעת מתוך בגרות, כי יש גם שעות ‏ אחרות, שעות מבחן. הוא ידע שעקשנות קיצונית איננה מידה טובה והבין ‏ שלעתים אכן יפה שתיקה לחכמים. חובב ספורט היה והצטיין במשחק ‏ הכדורגל. הוא היה חבר בקבוצת הכדורגל "בית"ר", של נערי ירושלים. לאחר ‏ שנטש את ספסל הלימודים לא התהלך לו בטל ומצא לו עבודה באוניברסיטה ‏ העברית. הוא היה עלם גבה-קומה ויפה-תואר, ועיניו הגדולות הביעו חכמת ‏ חיים ואצילות נפש. חלומות רבים היו לו. הוא אהב את הארץ ורצה לעשות ‏ למענה, כמו שעשה אביו לפניו.‏ חנוך גויס לצה"ל בראשית מאי 1973 ולאחר הטירונות עבר אימוני רובאי ‏ ביחידת חיל רגלים מוצנח. רק חמישה חודשים שירת ביחידתו, אך בזמן הקצר ‏ הזה התחבב על מפקדיו ועל חבריו-לנשק. בשעות קשות של מסע לילי, בעצם ‏ שגרת האימונים, רומם את רוח חבריו בצחוק לבבי ובסיפורי מעשיות. סיפרו ‏ עליו חבריו: "שפתיו אמרו שירה תמיד, וכשהסבו את תשומת לבו לתרומה ‏ הנפלאה שלו לחיי הצוות, השתתק. צנוע היה ונחבא אל הכלים". בשעות ‏ הפנאי בתום יום אימונים, מצא לו פינה שקטה ושקע בציור, וכשבא אל בית ‏ הוריו לחופשה קצרה, לא ישב באפס מעשה. חנוך, הילד המפונק, סייע להוריו ‏ בעצה ובמעשה ולא סירב לעזור גם לאחיותיו. הוא ביקש לתת לצה"ל את ‏ מלוא מרצו וחלם על השתלמויות בקורסים שונים, אולם מלחמת ‏ יום-הכיפורים שמה קץ לכל זאת. בעיצומה של תענית יום הכיפורים, הועמדה ‏ היחידה שלו במצב כוננות. שלושה ימים לחם חנוך בחירוף נפש במסגרת ‏ יחידתו, שנאבקה בבלימת התקפות המצרים בסיני. גם ברגעי הקרב הקשים ‏ המשיך חנוך לעודד את רעיו. בן י"ח היה, צעיר ורגיש, אך ידע כי דווקא ברגעי ‏ לחץ נבחנת גדולתו של אדם בוגר.‏ ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפגע חנוך ונהרג בהפצצה אווירית על ‏ כוחותינו באבו-רודס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר ‏ הרצל. השאיר אחריו אב, אם וארבע אחיות, ולא זכה להכיר את אחיו אוריאל, ‏ שנולד בספטמבר 1974. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב שר הבטחון דאז, רב אלוף משה ‏ דיין: "חנוך ז"ל שירת בחיל הרגלים. הוא היה חייל מצוין וחבר מסור. חנוך היה ‏ אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". הוריו של חנוך תרמו לזכרו ספר תורה ‏ לבית-הכנסת, שליד בית-היתומים "חפץ חיים" בירושלים.‏ מחבר חנוך, יהי זכרו ברוך.‏