ירון שביט (רקר)

בן טובה ואברהם ז"ל, נולד ביום ט"ז בניסן תשכ"ב (20.4.1962) ברמת-גן. ‏ בהיותו בן חמש שנים וחצי נהרג אביו, איש צבא הקבע רב-סרן אברהם שביט, ‏ בבקעת הירדן. אירוע טרגי זה השאיר על ירון חותם בל יימחה. תגובתו ‏ הראשונה להודעה על נפילת אביו הייתה: "אבא כבר לא יראה איך אני הולך ‏ לכיתה א' ואיך אורן (אחיו הצעיר) יושב". עד לאותו יום היה ירון ילד שובב, ‏ פתוח ועליז מאוד. מאותו יום ואילך הוא הרצין מאוד, בגר והיה מופנם ‏ ומסוגר. כבר אז גמלה בקרבו ההחלטה להתגייס, כמו אביו, לחיל-הצנחנים. ‏ ירון למד בבית-הספר היסודי "שילה" ברמת-גן. בהיותו בכיתה ד', הוא הצטרף ‏ לתנועת "הצופים". תחילה היה ירון חניך בתנועה, ואחר-כך מדריך.‏ ירון היה מוסיקלי מאוד, הרבה להקשיב למוסיקה והחל ללמוד לתופף על ‏ תופים. בתיפוף הוא הביע את כל רגשותיו, שמחה ועצב, עליצות ויגון, כעס ‏ והשלמה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי, המשיך ירון בלימודיו ‏ בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. הוא השתדל להקל מאוד על אמו ‏ האלמנה, וב"ידי הזהב" שלו תיקן את כל הטעון תיקון בבית. ולא רק בביתו. ‏ גם לסבתו עזר ירון בשיפוצים בדירתה לצבוע, לסייד ועוד. ירון היה קשור ‏ מאוד לאמו ולאחיו, ומעולם לא החמיץ ארוחת ליל-שבת בבית. גם כאשר ערך ‏ עם חברו טיול לאירופה לפני גיוסו לצבא, תכנן את המסלול כך שיוכל ‏ להתקשר מדי פעם הביתה, וחלק גדול מזמנו הקדיש לבחירת מתנות לבני ‏ משפחתו ולקנייתן.‏ ירון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1980, וכאביו לפניו התנדב לשרת ‏ בחיל-הצנחנים, למרות שכבן למשפחה שכולה היה יכול להתגייס ליחידה ‏ עורפית. ביחידת הסיור שצורף אליה הוא ראה את מקומו, ובה בחר להשקיע ‏ את מרצו, אמונתו וכוחו. ירון ידע כי זאת יחידת הקו הראשון, ובה יוכל להגן ‏ ביחד עם חבריו על המולדת. הוא היה אחרון החיילים שהגיע לסיירת, אבל ‏ מיד תפס את מקומו ביניהם. ירון סימל בעיני חבריו ומפקדיו את האדם ‏ החושב, הרגוע, את זה המחושב תמיד.‏ ירון עבר קורס סיירים וקורס צניחה. כאשר נפטר סבו, היה ירון לאחר מסע ‏ רגלי מפרך, שבמהלכו נפצעו רגליו וההליכה קשתה עליו. למרות ההפצרות ‏ שלא ישתתף בהלוויה, חשק ירון שיניים וחלק את הכבוד האחרון לסבו ‏ האהוב.‏ עד פרוץ מלחמת שלום הגליל, הייתה דרכו של ירון רצופה בפעילות מבצעית, ‏ מאבטחות ועד למרדפים בבקעה. כשפרצה המלחמה, הוא עלה עם יחידתו ‏ ללבנון, ידע קרבות קשים והיה מהמובילים בציר. ירון נלחם כשד, ומראהו ‏ נסך בטחון בחבריו ובמפקדיו. הוא היה ידוע בשמירתו הנלהבת על ניקיון ‏ וסדר, וגם בתנאים הקשים שהיו בלבנון הקפיד על כך וציוד הניקיון תפס ‏ מחצית מתכולת התיק שלו. חבריו קראו לו "הדוכס", כי תמיד היה נקי ונודף ‏ ריח של סבון ואפטר-שייב.‏ ביום י"ט בסיוון תשמ"ג (31.5.1983), בהיותו בדרכו מדרום הארץ בחזרה ‏ ללבנון, נפל סמל ירון בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.‏ לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סמל-ראשון. ירון השאיר אחריו אם ואח.‏ ‏ במכתב התנחומים למשפחה השכולה, ציין מפקדו: "ירון התגייס לצוות ‏ נובמבר ליחידתנו המובחרת... במשך המסלול התגלה לנו ירון במלוא ‏ אישיותו, במלוא אנושיותו. למדנו את ירון במהלך תקופה ארוכה רצופת ‏ קשיים וחתחתים... המסלול הקשה לא נתן הנחות, אך אדם וחייל כירון לא ‏ ויתר אף רגע לשום קושי או מכשול, ותמיד זכר גם את חבריו וידע לעזור ‏ ולעודד... ירון היה חייל ומפקד מצוין והיווה דוגמה ללוחם בסיירת צנחנים".‏ משפחתו הוציאה לאור ספר זיכרון, להנצחת דמותו ומעשיו.‏ שביט (רקר) ירון, יהי זכרו ברוך.‏