תאריך נפילה:
03 בינואר 1982
תקופת נפילה:
עד מלחמת שלום הגליל
שם היחידה:
גדוד חיר"מ 28 - 418; 9150; 8
קורות חיים:
בן יוסף ויהודית סטולר, ילידי פולין אשר עלו לארץ ב - 1932. נולד בחיפה ב - 22.3.1938, ביום העלייה לחניתה (שגם אביו לקח בו חלק) וכך נקרא לזכר גאולת אדמת הקיבוץ חניתה. שנות ילדותו עברו עליו ברחובות העיר חיפה, תחת שלטון הבריטים. הנוף הטבעי והיומיומי, שנשקף מבעד לחלונו של יגאל, היה תמיד המחסומים שהקימו התושבים שבאו להפריע את תנועתם החופשית של הבריטים. כדי להכניסם ללחץ - התמונות השגרתיות היו מדים, פקודות, חיפושים, כך שהמזון הרוחני שספג יגאל בשחר נעוריו היו הגנת העם והמולדת - מהבריטים מצד אחד ומהערבים מצד שני. כבר בגיל צעיר נתן כתף ועזר בכל דרך שרק יכול היה. היה השליח של גדוד הלוחמים בחיפה ודאג להביא ארוחות ללוחמים שישבו שעות על גבי שעות בעמדות ירי. ליד ביתם שברחוב בצלאל היה מגרש רחב ידיים, שברבות הימים הפך להיות מוסך אליו היו מבריחים מכוניות מקולקלות וישנות של הבריטים. לאחר שיפוצים ותיקונים עברו המכוניות לשימוש מנהיגי העיר וגם שם עזר ככל יכולתו. אך עיקר גאוותו היה בכך שאפשרו לו לבצע משימות ובטחו בו שיעמוד בהן. לאחר שעות ירי בין השכונות היהודיות ולערבים, היו שולחים אותו לעבר ואדי רושמיה, ששימש למעשה כקו הגבול בין שני העמים ושם, בין השיחים, אסף בזהירות רבה וככל יכולתו תרמילים ריקים, שירו כמה שעות קודם לכן הערבים. תרמילים אלה היו חוזרים לבית-חרושת, שם מילאו אותם והשתמשו בהם לירי כנגד הערבים. בסביבות גיל 12 החליט שהעיר די משעממת ועבר לחיות בקיבוץ אילון. שם לראשונה נוצר הקשר בינו לבין הסוסים, שמאז אהב אותם אהבת נפש. בעזרת הסוסה שקיבל לשם רכיבה, טייל וסייר בגליל המערבי והגיע גם מחוץ לגבול, שם התחבר ונקשר לשבט "ערב אל-ערמשה", שישב לא רחוק מאדמית של היום. המשק שמח בקשר זה ונעזר בו לשם עסקות חליפין - הוא היה נשלח עם שק קמח על הסוסה והיה חוזר עם שק סוכר למשק. במשק סיים את בית-הספר ויחד עם כל הקבוצה התגייס גם יגאל, למרות שטרם היה בן 17. את יום הולדתו זה חגג כבר בצבא. הוא השתתף בפשיטות למספר יעדים, לקח חלק במבצע סיני וצנח במיתלה ומכאן הרקע האדום של כנפי הצניחה שלו. כאן גם נפצע לראשונה בחייו וחטף כדור ברגלו. לאחר הצבא סיים שתי שנות לימודים בטכניון בחיפה במגמת הנדסת מכונות, אך לא התמיד בכך. את עזיבתו תרץ באומרו כי יש סיכות על כל כיסא שהוא בא להתיישב עליו. בהתלהבות מרובה חרש את הארץ באופנועים למיניהם והאופנוע היה למעשה הרכב שלו, עד לפציעתו הקשה במלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים ספג פציעה חמורה בשעת לחימה על כיבוש ירושלים העתיקה. הייתה לו תקופה ארוכה מאוד של התאוששות, החלמה ושיקום. לאחר הפציעה החליט עם משפחתו לחפש להם דרך חיים לפי דרכם וכך, בלחצים מרובים התמקמו בכפר ב - 29.12.69. למרות מגבלות הנכות ניסה בכל כוחותיו להתמזג ולהיות ככל אחד אחר בכפר. במלחמת יום הכיפורים לא ניתן היה להחזיקו בבית ככל נכה אחר והוא יצא לדרך. כשעתיים לאחר מכן הודיע כי הוא יורד משדה-דב לרפידים ושם הצטרף לחבר'ה בסדיר ועד לתעלה הגיע. לפני סוף הדרך הספיק לסיים בהצלחה ובשמחה רבה ממש קורס לערבית מדוברת ואף הביא תעודה להוכחה. ולבסוף את שאהב מכל: כ - 3 ימים לשובו הביתה חיכתה לו המלטה של "סופה" בפורים וכל הלילה בילה בחוץ כאות נפשו. רק כשהסייח אכל והלך לישון, גם יגאל הלך לישון מאושר. כשבוע לאחר מכן אושפז ונתגלה כי נחתה עליו מחלה חשוכת מרפא. יום-הולדתו ה - 44 נחגג במחלקה בקרב משפחתו, הרופאים והאחיות שטיפלו בו במסירות אין קץ. ימים ספורים לאחר שאפשרו לו סיבוב של פרידה מהמשק, מהבית ומהמשפחה, אבדה הכרתו. ביום ד' באייר, יום הזכרון לחללי צה"ל, הצטרף גם הוא לחבורה שהעריך ואהב. השאיר אחריו הורים : יהודית ויוסף ושני אחים : שלום וברוך, אשה ושני בנים, עופר ושחר. יגאל ניר, יהי זכרו ברוך.