יונתן בוידן

אתה היית הכול - בן אדם מושלם, למעלה מהדברים הקיימים בעולם.‏ ידעת תמיד לתמוך ולהקשיב - רצית לעזור, תמיד פחדת להכאיב, ‏ ידעת לחייך, לצחוק ולהשתולל, ידעת להבין, לעודד ולהלל.‏ היית בשבילנו האח הגדול, היינו שתי אחיותיך הקטנות - וזה אומר הכול.‏ הזכרונות רבים והנייר קטן, אבל יש דברים שנזכור לעולם.‏ איך בגיל מאוד צעיר היית מושיב אותנו במריצה של החציר, ‏ והיית רץ ומשחק איתנו שעות ואנחנו תמיד היינו כאחיות.‏ וכשגדלנו, היינו מדברות, לבעיות שלך מקשיבות,‏ אהבנו לשמוע על הצבא, ועל בנות...‏ סיפרת על הפחדים, וקיבלת עצות, ולעולם לא שכחת לספר על התוצאות.‏ היית מספר לנו על בית-הספר והמורים, היית מתלונן על מבחנים ושיעורים,‏ וכמו תמיד, גם את זה עברת, הרוב בהצלחה (כמו בכל מה שבחרת).‏ הסוד שלך היה לעולם לא לוותר, להילחם עד הסוף ולא להישבר.‏ כשהיית חוזר עייף ותשוש מהצבא, תמיד היית בא קודם אלינו, לחווה,‏ להגיד שלום לכולם, ולשמח, וחס וחלילה אף אחד לא לקפח...‏ את הכלבים והסוסים, הצוות והמתנדבים, החברים והחברות (ואותנו, ‏האחיות),‏ וכולם היו בקוצר-רוח מחכים לשמוע על חוויותיך כבר ממש משתוקקים.‏ כשהלכת לקורס-טיס, גאה כל-כך היית,‏ ‏ ולמרות שלא התקבלת, ישר המשכת לחלומות אחרים שטווית.‏ השייטת הייתה בשבילך כהתגשמות חלום - והסיפורים שסיפרת על אימוניך ‏המפרכים הצטיירו בעינינו כסיפורי גבורה של עשרות לוחמים.‏ לא ידענו כמה אהבת את אלו הימים עד שראינו את פרצופך הזוהר בתוך ‏המדים הלבנים.‏ וכשמשם יצאת, בלי סיבה מספקת בכלל, המשכת במשעול, ודבקת בכלל - ‏ שחייבים תמיד להישאר חזקים, ולא ותרנים, וכך מצאת את עצמך גאה ‏ומאושר בצנחנים.‏ יונתן - "בשבילו תמיד נשאיר פינה בלב", כך אומרים כולם,‏ אבל הלב שלנו הוא כולו איתך, ותישאר בו אולי גם פינה לדברים אחרים.‏ הייה סמוך ובטוח שתישאר עמנו לעולמים - ‏ משתי אחיות, שעדיין מתקשות להבין.‏ גלי ומירב יונתן בוידן, יהי זכרו ברוך.‏