יצחק ברקאי

בן שמואל ורינה. נולד ביום י"ב בניסן תש"ז (2.4.1947) בתל-אביב. מילדותו ‏ ספג בבית-הוריו את הנאמנות והמסירות לערכי-האומה ואת רוח-הגבורה ‏ נשם אל קרבו כשעיניו ראו את אביו במדים של סגן-אלוף בצה"ל ואת אמו ‏ היוצאת לתפקידים שונים בהתנדבות. בגיל י"ז סיים את לימודיו בבית-הספר ‏ התיכון "כל ישראל חברים" אשר בתל-אביב וחצי שנה לאחר מכן, בפברואר ‏ ‏1965, גויס לצה"ל והתנדב לחיל-הצנחנים.‏ אישיותו הייתה קורנת ומקסימה, רבגונית ומלאת-רצון לחיות. עליז היה ‏ מטבעו ורוח זו של שמחת-חיים הייתה נסוכה על כל סביבתו ובה השפיע על ‏ כל חבריו. היה בו כשרון לקשור יחסים עם הזולת ולהעלות את המוראל ויחד ‏ עם זאת גילה יחס רציני לכל בעיה, ולו גם הקטנה ביותר. תכונות אלו הקנו ‏ לו מקום-כבוד בין חבריו ליחידה, וגם מפקדיו העריכו אותו וכיבדוהו. לא ‏ צריך היה לבקש אותו לעשות משהו, כי הוא היה מוכן תמיד לפעול ולבצע ‏ את חובתו - ואף למעלה מזה.‏ נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ט' באדר תשכ"ו (1.3.1966) והובא למנוחת-‏ עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.‏ הוריו הוציאו ספר על-שמו ולזכרו הכולל מאגרותיו ומדברי חבריו ומפקדיו ‏ עליו. כן נקרא על-שמו אולם הרצאות בבית-הספר לקצינים. בספרו של אורי ‏ מילשטיין, "מלחמות הצנחנים", הועלה זכרו. בקובץ "קטופים באיבם", שיצא ‏ לאור על-ידי בית-הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים" בתל-אביב לזכר ‏ בוגריו שנפלו, מוקדשים כמה עמודים ליצחק.‏ ברקאי יצחק ("צחי"), יהי זכרו ברוך.‏