עמית עקירב

בן גילה ועזרא. נולד ביום ט"ז בשט תשל"א (11.2.1971) בעפולה. היה תינוק ‏ יפהפה, בעל עיני תכלת ושיער שטני, שיופיו בלט בשכונה. בהיותו רך בשנים ‏ לקה בדלקת קרום המוח, מצבו היה קריטי וסיכוייו לחיות קלושים. קרה נס ‏ ועמית ניצל וגדל לתפארת. מסלול לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'יזרעאל' ‏ ונמשך ב'אורט עפולה' במגמת חשמל עיוני. הוא סיים עם תעודת בגרות ‏ מלאה ותעודת חשמלאי. ‏ בהיותו בכיתה י' התנדב למשמר האזרחי ובמסגרת זו יצא לסיורי לילה. הוא ‏ היה חוזר מסיורים אלו עמוס חוויות ורשמים. בכיתה י"א חילק את זמנו בין ‏ לימודים לעבודה. בשעותיו הפנויות יצא לעבוד עם אביו בחברת החשמל כדי ‏ לממן את שיעורי הנהיגה שלו. תחביבו היה קליעה למטרה והוא השתתף בחוג ‏ ויצא לתחרויות קליעה. כמו-כן היה תקליטן חובב ונהג להופיע בבתי-מלון, ‏ מסיבות בר-מצווה ובבתי חברים. מגיל צעיר חלם עמית להיות בצנחנים, וכדי ‏ לחזק חלום זה, ביקש מהוריו בהגיעו למצוות, שרשרת עם תליון של כנפי ‏ צניחה. תקופת השירות עמדה בפתח והוא ציפה לה בכיליון עיניים להגשמת ‏ חלומו.‏ בשלהי יולי 1989 גויס עמית לצה"ל ובזכות רצונו העז הצליח להגיע לגיבוש ‏ בצנחנים ולעבור אותו בהצלחה. לא היה חייל מאושר ממנו. בשבת הראשונה ‏ שבה הגיע לחופשה, 'עשה סיבוב' בעיר כדי להתפאר במדי הטירון שלו ‏ וקבלתו לחטיבת הצנחנים. במהלך הטירונות, וגם במסע הכומתה הידוע, הוא ‏ סבל משברי הליכה. על אף הוראה רפואית שאסרה עליו להשתתף במסע זה, ‏ הוא היה נחוש בדעתו לסיים את המסלול והגיע לטקס המסורתי של חלוקת ‏ הכומתות האדומות. הגיוס לצנחנים, הטירונות הקשה, מסלול המ"כים - כל ‏ אלה שינו את אופיו של עמית. הוא התבגר מאוד, הסתכל על החיים בצורה ‏ שונה והשתדל לחיות את הרגע.‏ עמית היה קשור מאוד למשפחתו וידע להעריך את משמעות הבית. בחופשות ‏ בילה בחיק המשפחה ואהב לשוחח עם הוריו על דברים אישיים, על חיי היום-‏ יום ועל הצבא והיה מאוד פתוח. בשעותיו הפנויות עסק, בסתר, בכתיבת ‏ שירים. על משמעות החיים מזווית ראייתו, על אהבה, על המוות (וזאת ‏ בעקבות תאונה של חבר). עמית היה ספונטני, אהב בילויים ודאג לשמור על ‏ קשר עם חבריו הרבים, אשר סיפרו איך ברגעי משבר עמית היה מופיע, מפתיע ‏ בזמן ובמקום הנכונים, ותמיד עם חיוך על פניו. הוא ידע להעניק את הכוח ‏ להמשיך הלאה.‏ ביום י"ח בתמוז תש"ן (11.7.1990) נפל עמית בעת מילוי תפקידו. בתאונת-‏ דרכים ברמת-הגולן מצא את מותו. הוא הובא לקבורה בבית-העלמין הצבאי ‏ בעפולה. השאיר אחריו הורים ושני אחים - אסף ואביעד.‏ הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה אסופת שירים של עמית ודברי חברים. ‏ בהקדמה לאחד משיריו, הנושא את הכותרת 'מוות', כתב: "כאשר המוות עובר ‏ לידך, אז החיים נעשים פתאום חשובים ויקרים כל-כך". ומתוך השיר: "למה זה ‏ מגיע לנו / למות כל-כך צעירים / לא הספקנו לטעום את טעם החיים / ואין ‏ ספק שטעם החיים הוא הדבר המתוק ביותר / ורק המוות השחור אותנו הוא ‏ עוכר".‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד החטיבה: "עמית משך את ‏ תשומת-לבי מספר שבועות לפני האסון, כאשר הגיע למפקדת החטיבה כסמל ‏ מבצעים. הוא בלט במסירותו הרבה ובשאפתנות אישית, ליטול חלק ואחריות ‏ בכול... כאשר הכרתי אתכם, המשפחה, ואת הסביבה שבה גדל, ברור היה לי ‏ מהיכן שאב כל זאת. התברכתם וגידלתם בן לתפארת. משפחת הצנחנים, ‏ משפחה חזקה היא ומלוכדת, אשר אינה נוטשת חברים, אסונכם-אסוננו". ‏ אחד מחבריו נפרד מעמית במילים: "איך אפשר לכתוב עליך? מה בכלל נשאר ‏ לומר? כשבארץ המובטחת גם בוכים פרחי הבר".‏ עמית עקירב, יהי זכרו ברוך.‏