עודד ליפשיץ

בן עמנואל ודבורה. נולד ביום כ"א בתשרי תש"ג (2.10.1942) בעין-חרוד ‏ בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה. אביו נפצע בה ואחרי היותו ‏ בבית-החולים הוחזר הביתה והיה מרותק למיטתו. מאמו ספג את רוח ‏ הפעלתנות והאהבה הנותנת טעם לכל התלאות שבחיים; מסבא שמע ‏ סיפורים רבים, ובעיקר מסיפורי-התנ"ך, אשר חיבבו עליו את הארץ ואת ‏ נופה. כל אלה הנעימו לו את שנות-חייו הראשונות והוא למד להיות עליז ‏ ולשמח אחרים. סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר המשותף לעין-חרוד ‏ ‏- תל-יוסף. הייתה בו יציבות פנימית ואף מיסוד ההזדהות עם עבר העם ‏ והארץ. לעתים הייתה מתנהלת שיחה על נושאים אלה במחלקה ‏ ובהשתתפותו בה הייתה מורגשת אהבת-ישראל הנובעת מן הלב ואף ‏ תחושת-ההמשכיות. שתי תכונות עיקריות שהסתמנו בו היו הבטחון והאמונה ‏ שבנפשו. חיוך לבבי היה לו, שהעיד על טוב-לב, הבנה וסלחנות כלפי הזולת. ‏ ידע להודות בצדקת-חברו ולתקן את הדורש תיקון, כבעל-מצפון לכל דבר. ‏ אהב את הארץ אהבה עזה והיה בו רצון להכיר אותה בסיור ובטיול לארכה ‏ ולרחבה - בעמק, בגליל, בהרי-ירושלים, בנגב ובערבה. אך לא זו בלבד שאהב ‏ את הטבע; גם בעלי-חיים חיבב וטיפל בהם. נוסף להיותו בן-טבע מסור היה ‏ גם איש-חברה חביב.‏ ‏ ‏ באוקטובר 1960 גויס לצה"ל. ביום ג' באב תשכ"ב (3.8.1962) נפל בשעת מילוי ‏ תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות האזרחי שבעין-חרוד.‏ אחרי נפלו הוציאה עין-חרוד חוברת על-שמו. בספרו של אורי מילשטיין, ‏ ‏"מלחמות הצנחנים", הועלה זכרו.‏ ליפשיץ עודד ("דדי"), יהי זכרו ברוך.‏