משה שכטר

בן זאב (וולף) ובת-שבע (סבינה). נולד ביום י"א בניסן תרצ"ו (3.4.1936) בעיר ‏ גרודק-יגלונסקי שבפולין. עם כיבוש גליציה על-ידי הסובייטים נאסר האב ‏ ונידון לעבודת-פרך והאם וילדיה גורשו לקזכסטן שבאסיה התיכונית. האב ‏ אמנם שוחרר בשנת 1943 וגויס לצבא האדום אך כעבור זמן-מה נפל בקרבות; ‏ חודש לפני גיוס מתה האם מחוסר לחם ומרוב דאגה. משה היה אז בן שלוש ‏ ומחצה ונמצא בצל קורתם של איכרים אוקראינים שלא ידעו על יהדותו. בן ‏ שש היה משה כשהחל בנדודיו לארכה של רוסיה, אך בגמר המלחמה, עם ‏ תזוזת פליטי-פולין מערבה, יצא גם משה לדרך (יחד עם שתי אחיותיו ‏ הגדולות ממנו). בסביבות קיוב התעכבו ומצאו את לחמם בעבודות פחם ‏ ברכבות. רק לאחר שנה הגיעו לביאליאבה בפולין ושם נכנסו כולם ‏ לקיבוץ-הילדים "דרור". משם המשיכו לגרמניה למנזר הריק באינדרסדורף - ‏ ומשה אז כבן עשר. שם נפגש עם דויד בוגייביץ (שנפל בשעת מילוי תפקידו ‏ בשנת תשט"ז) ומאז לא נפרדו דרכיהם. אחרי נדודים הפליג ב"יציאת-אירופה" ‏ הידועה בפרשת-הקרב עם הבריטים, אך לאחר שהוחזרו לגרמניה עלו לארץ ‏ והגיעו אליה בשנת 1948. משהגיע לארץ נכנס לקיבוץ בית-השיטה ובהיותו ‏ חניך "עליית-הנוער" השתייך לקבוצת בני "אורן" שבחברת-הילדים שם. סיים ‏ את לימודיו בבית-הספר וראה את הקיבוץ כביתו. לפני גיוסו לצה"ל בינואר ‏ ‏1955 התעסק בהדרכת ילדים ונוער ברחובות מתוך מטרה להקים את סניף ‏ ‏"הנוער העובד" שהתפרק קודם-לכן. בנפול חברו הטוב דויד בוגייביץ שוב לא ‏ היה משה מוכן להישאר מחוץ לפעולות ותבע את שחרורו ממוסדות התנועה ‏ והמשק למען יוכל להתמסר לעבודת-הצבא. לאחר-מכן הצטרף לקורס מ"כ של ‏ נח"ל ובמסגרת זו השתתף בפעולות האחרונות. נפל בקרב על חוסאן ביום ‏ כ"א בתשרי תשי"ז (26.9.1956) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ‏ בקיבוצו.‏ קיבוצו בית-השיטה הוציא חוברת בשם "ארנים שנגדעו" לזכרו ולזכר חברו ‏ דויד ז"ל. זכרו וזכר חברו הועלו בחוברת טבת תשי"ז של "דפים" (ידיעות ‏ המחלקה לעליית ילדים ונוער בהוצאת הסוכנות היהודית בירושלים). כן ‏ הועלה זכרו בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים".‏ שכטר משה, יהי זכרו ברוך.‏