דוד גבעון (בלבול)

בן נעים וג'ורג'ט. נולד בשנת תש"ח (1948) בבגדד, בירק עיראק. משפחתו ‏ עלתה ארצה בשנת 1951. למד בבית-הספר היסודי שבבני-ברק ובבית-הספר ‏ התיכון "מבואות-ים" במכמורת. בפנימייה צבאית זו היה פעיל במסגרת ‏ הגדנ"ע ולאחר שנת הלימודים הראשונה שם, נשלח לקורס מ"כים, ‏ שבעקבותיו קיבל על עצמו להיות מדריך לאימון גופני לתלמידים הצעירים ‏ יותר באותו בית-ספר. הוא הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולמרות שלא היה ‏ פעיל בחיי הקן בגלל סיבות שונות שימש דמות-מרכזית בקבוצתו והרבה ‏ מחברי הקן הצעירים חיפשו את קרבתו. דוד אהב את הים ורבות בילה בו ‏ בשחייה, בצלילה ובדיג. עם זאת היה חובב קליעה ובקורס הגדנ"ע זכה במקום ‏ הראשון, כקלע מצטיין. בשנה האחרונה לחייו התעסק דוד בצילום ונקשר בכל ‏ נפשו לתחביב זה. הוא רכש ציוד מעולה לצילום ולמעבדת פיתוח. תוך זמן ‏ קצר ביותר, היו מעשי-ידיו בצילום יותר מאשר תחביב בלבד. את הצבא ואת ‏ חיי הצבא אהב מילדותו, כאשר ארגן את ילדי השכונה למשחקי חיילים. כלפי ‏ חוץ עשה תמיד רושם של אדם קשוח וייתכן שזה היה ביטוי לביטחון-עצמי ‏ רב. לאחר שסיים לימודיו ב"מבואות ים" יצא להשתלמות מעשית בצי הסוחר ‏ ועשה בו כשנה ומחצה. תקופה זו הייתה, למעשה, התקופה הקשה בחייו. הוא ‏ נתן לה ביטוי במכתביו הארוכים, אשר בהם תיאר את חיי היומיום, את ‏ עבודתו המפרכת ואת הרמה הנמוכה של האנשים שבמחיצתם עברו עליו ‏ הימים. תמיד חיכה בקוצר רוח לרגע שבו ישוב לארץ.‏ הוא גויס לצה"ל במחצית מאי 1966 ורצה להתנדב לשרת בצנחנים. אך ביום ‏ גיוסו נתקל באכזבה הראשונה: עקב הכשרתו כבוגר בית-ספר ימי, נשלח דוד ‏ אוטומטית לחיל-הים. הוא לא הסכים להשלים עם זאת ועוד בהיותו בקלט, ‏ עלה למשאית שאספה את המתנדבים לצנחנים. אחד הקצינים במקום הזמין ‏ אותו לשיחה והסביר לו, שאם הוא רוצה לעבור מיחידה ליחידה עליו להגיש ‏ בקשה להעברה, לפי הנוהל המקובל. מאותו רגע התחיל לפעול כדי שיעבירוהו ‏ לצנחנים, אך דבר לא עזר. אז התנדב לקומנדו הימי. רק לכשנמצא ליקוי קל ‏ בגבו, זכה להעברה לצנחנים. אחרי שמונה חודשים התחיל איפוא מחדש את ‏ שירותו כטירון בצנחנים. אז החלה המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים. ‏ דוד, שעבר קורס צניחה מזורז, היה נרגש ומלא חוויות. כאשר צריכה הייתה ‏ פלוגתו לרדת דרומה, לעבר הגבול, עבר עבירה וכעונש הוטל עליו להישאר ‏ ולשמור על המחנה. אך ברגע שהגיעה אליו השמועה כי המלחמה החלה, קם, ‏ אסף עוד חיילים אחדים ויחד נסעו דרומה והגיעו אל החזית בעיצומם של ‏ הקרבות. למעשה שם הייתה טבילת האש הגדולה שלו. הוא נלחם בשורותיה ‏ של סיירת שריון. לאחר המלחמה הועמד לדין על עריקה מן הצבא בעת ‏ המלחמה. אולם אנשי הסיירת העידו כי כל העת נלחם בשורותיהם ולכן הוקל ‏ עונשו. ‏ לאחר המלחמה יצא דוד לקורס מ"כים ולאחר שסיים הוחלט לשלוח אותו ‏ לקורס קצינים. לאחר שפקד על מארב מוצלח בבקעה תוך סיכון עצמו, הוחש ‏ תהליך שליחתו לקורס הקצינים. הוא סיים את הקורס והוענקה לו דרגת סגן, ‏ אך אז בא עליו המשבר השני בתקופת שירותו: נודע לו שהגדוד שלו אינו ‏ מסוגל לקלוט את כל הקצינים הבוגרים והוטל עליו להמשיך את שירותו ‏ כקצין בבסיס הדרכה. בראותו שאין לו תקווה לחזור לגדודו עמד דוד והצהיר ‏ בפני מפקד בית-הספר לקצינים שהוא מוכן לוותר על דרגת הקצינות ובלבד ‏ שיחזירוהו לגדוד הצנחנים. פניו הושבו ריקם. ביום סיום הקורס קם דוד ונסע ‏ לביתו של קצין צנחנים ראשי, רפאל איתן, סיפר לו את כל הקורות אותו ‏ וביקש שיחזירוהו ליחידתו; אז כמעט שנתמלא מבוקשו: קצין הצנחנים ‏ הראשי עצמו שלח אותו לקורס השלמה, כסגן מפקד הקורס. בתפקיד זה ‏ שירת כשנה ואז הוטל עליו תפקיד שרצה בו מאוד: קצין המבצעים של ממשל ‏ יריחו. ‏ ביום י"א בתשרי תשל"א (11.10.1970), כחודש אחד לפני מועד נישואיו, נפל ‏ בעת מילוי תפקידו בבקעה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ‏ בקרית-שאול.‏ הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו מכתבים וקטעי יומן שכתב; כן נטעה ‏ חורשה לזכרו; וניתנה מלגה על שמו לתלמיד בית-הספר "מבואות-ים" ‏במכמורת.‏ דוד גבעון (בלבול), יהי זכרו ברוך.‏