קורות חיים:
ערן נולד בי"ב מרחשוון התשל"ה (28.10.1974) להוריו הדסי ודובי ואח לדקלה ולאלישע. היה זה בתקופה בה בנו את ביתם במזכרת-בתיה. כשנתיים לאחר הולדתו, בתשל"ז, נפל אביו, סגן מפקד גדוד נ"ט בצנחנים, בתאונת אימונים, כשהוא מותיר אחריו משפחה קטנה, כואבת אך מלוכדת. ערן האח הצעיר, הקרין מילדותו מזג טוב וכך מילא את הבית בשפע, חום ואהבה, שמחת חיים ואושר רב. ערן למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "תחכמוני" ולאחר מכן בתיכון "אמית" ברחובות וגיבש את אישיותו סביב ערכי היהדות ואהבת העם והארץ. נוף ילדותו של ערן היה המושבה הוותיקה מזכרת-בתיה. השדות, המטעים, הכרמים והפרדסים, משוכות הצבר והשיטה. משחר ילדותו אהב לשוטט ברחבי המושבה ובמרחבי הטבע באיזור. הוא למד לזהות פרחים וצמחים, בעלי-חיים, ציפורים ומאובנים. ליקט בשקידה אבנים מיוחדות, שלדי בעלי-חיים, זרעי צמחים ואפילו צניפות של תנשמות... חקר ביסודיות את תולדות המושבה, שתה בצמא את סיפוריהם וקורותיהם של ראשוני הישוב ולמד את מורשתם. מנעוריו היה סייר מובהק. תרמילו היה מצויד תמיד בסידור, טלית ותפילין ולצידם משקפת, מצפן ומפות, ספרי תנ"ך וידיעת הארץ, מגדירי ציפורים ופרחים וכמובן ספרי שירה. בטיוליו הרבים נהג לעיין בספרים, לסמן במפות את השבילים אותם "כבשו" רגליו וכל זאת כששירה מתרוננת בפיו. בהיותו תלמיד תיכון התנדב להדריך במוזיאון המושבה ומבקרים רבים זכו לשמוע מפיו סיפורי ראשונים ומורשת ציונות, אגב סיור ברחובות המשוחזרים, היכרות עם בית-הכנסת הישן והתוודעות לבית-הקברות שבו נטמנו ראשוני הישוב. ערן, חדור מוטיבציה ורווי אידיאלים, בחר טרם גיוסו לצבא לתרום את חלקו כמדריך בבית-ספר שדה "קשת-יהונתן" שברמת הגולן. בשנה הנפלאה הזו חברו בו יחדיו אהבת הארץ, נופיה ואנשיה, כשהוא מתמסר להדרכה בכל מאודו. בצניעות ובענווה, בחיוך ובקשר חם שיצר, זכה להעביר למטיילים הרבים מאהבתו לטבע ולנוף, להעמיק את ידיעותיהם בחבלי הארץ ולהקנות מורשת-קרב שחדרה לתודעתם. ערן האמין מאוד בשליחותו ובאחד מפנקסיו, שהיו תמיד בכיס חולצתו, נמצא קטע שכתב לעצמו מדברי זאב וילנאי: "רק כאשר אתה מסייר ברגל ברחבי הארץ, רואה את שרידיה הקדומים וישוביה החדשים, אתה מרגיש את הקשר האמיתי לארץ-ישראל ואת היותך בן הארץ הזאת". כשהגיעה שעתו להתגייס, טבעי ומובן שערן יבחר להתנדב לשרות בחטיבת הצנחנים. הוא הגיע ל"סיירת" ועבר מסלול מפרך ומלא אתגרים, אשר דרש ממנו כוחות נפש עצומים. ערן סיים בהצלחה את המסלול, יצא לקורס קצינים ושב לפלוגת הסיור, כאן קיבל לידיו צוות צעיר: "צוות ערן". מפקדיו וחייליו מספרים בהערצה כי היה מפקד וקצין שנדיר למצוא. הוא השקיע רבות בטיפוח הצוות וגיבש אותו תוך העברת מסרים שהיו חשובים לו: טיפוח המצוינות, עזרה לזולת, אמינות, יכולת עמידה בקשיים ומעל לכל - אהבת האדם והארץ. ערכיות, מורשת העם, אהבת הטבע וידיעת הארץ עמדו אצל ערן בקנה אחד עם מקצועיות, חיילות והקפדה על משמעת ובסיום תפקידו עם חייליו, היו הם לא רק לוחמים מיומנים יותר, אלא גם בני-אדם טובים יותר. ערן נהג לייחד זמן, תוך כדי שגרת האימונים, להנחלת זכרון הנופלים ושינן באזני חייליו: "חייבים לזכור תמיד את אלה שבזכותם אנו חיים". כך קרב ואימץ את זכר נופלי היחידה והקפיד לספר על כל לוחם, קורות חייו ומורשתו. חייליו מצטטים בחיוך את ששמעו מפיו אינספור פעמים: "זיכרו, ארץ-ישראל נקנית ביסורים! ". לאחר שסיים את תפקידו כמפקד צוות, תפקיד שהגדיר כ"תפקיד חייו", שימש ביחידה לפרק זמן כקצין מבצעים ותפקידו האחרון היה סגן מפקד הסיירת. בתפקידי פיקוד אלה היה מעורב ברוב פעולותיה של היחידה ובמיוחד בפעילות מבצעית בדרום לבנון, בה ראה את שיא יכולתו לתרום לבטחון המדינה. באביב 1997, במבצע מיוחד של סיירת הצנחנים צפונית לרצועת הבטחון של דרום לבנון, יצא ערן כסגן מפקד הכוח להגן על בטחון ישובי הצפון. בט' באייר התשנ"ז, 15.5.1997, לאחר כשתי יממות ובמהלך המבצע, נתקל הכוח בחוליית מחבלים והחל קרב, שבמהלכו נפצע מפקד הסיירת. ערן נטל את הפיקוד על הכוח והמשיך בקרב שבסיומו חוסלו המחבלים. הכוח החל לעשות את דרכו חזרה לרצועת הבטחון ובמהלך התנועה, בהיתקלות נוספת, נפל ערן בקרב בעומק הלבנון, תוך שהוא מפקד על הלוחמים בשטח ומהווה דוגמא אישית לשליטה במצב בקור-רוח ובחיילות למופת. ערן תואר ע"י הרמטכ"ל כ"קצין למופת, שמילא את תפקידו במקצועיות ובדייקנות והיה לדמות נערצת בקרב הסובבים אותו. בלט באהבת המולדת והיה אהוב ומקובל בקרב מפקדיו ופיקודיו כאחד". ערן היה קשור מאוד למשפחתו. בן ואח קרוב ומסור. היה מלא באהבה לכל בריה ולכל נברא בצלם. הייתה בו אמונה בשם, באדם וביקום. מחובר היה לכל ילד וזקן ולבעלי כל השקפה. פתוח, שופע חיים ויוצר קשר חם עם כל אחד. חבר אמיתי האוהב את הבריות במלוא המובן. ילד טבע מלא שמחה וחדווה שמסמלי ההיכרות עמו היה החיוך הענק והשופע, קורן במאור פנים ומשפיע על זולתו חום ואהבה. והשירה... שירת ארץ-ישראל היפה על לחניה המתנגנים בפיו תואמים תמיד למועד ולמקום. אחד ממוקירי זכרו הוסיף ואמר: "יחד עם היותו פרח עדין ונדיר - היה בו חוש מנהיגות טבעי, דבר שגרם לאנשים להתקרב אליו ולחיות בצילו. סוג מנהיגות של 'ממני תראו וכן תעשו', תמיד מקרין דוגמא אישית". לאחר שני עשורים של יגון וכמיהה לאבא דובי ז"ל, נטמן ערן בבית-העלמין במושבה בה צמח, לצידם של וותיקי הישוב וראשוני מקימיו, שהיוו לו מופת בחייו. השאיר משפחה כואבת ומתגעגעת ומעגל ידידים עצום, הנוצרים את זכרו בלבם. "ייטיב השם ולא יוסיף עוד לייסרה... לאורו ניסע ונלך". (מתוך 'ארזי הלבנון’ - קינה לט' באב על עשרת הרוגי המלכות). שמיר ערן, יהי זכרו ברוך.