דוד גורדוקל

בן אולגה וולדימיר. נולד ביום כ"א בתמוז תשל"ח (26.7.1978) בעיר צ'רנוביץ, באוקראינה. דוד נקרא על שם אבי-סבו, שהיה פעיל ציוני ידוע ומכובד באוקראינה, וגדל לאורו של סבו השני - בוריס שויחטמן, טייס וסגן-אלוף בצבא הרוסי, שהיווה עבורו מודל לחיקוי. מגיל צעיר גילה דוד עצמאות רבה. הוא נמשך למכוניות ונהג לשבת על ברכי הסב ברכבו, לסובב את ההגה ולדמות את עצמו נוהג. אהבתו לעולם הספרים והסיפורים התגלתה עוד כשהיה רך בשנים. הוא האזין בקשב רב לסיפורי הילדים שקראו באוזניו ולתקליטים שהשמיעו לו והיה מבדר את בני משפחתו בסיפורי הפנטזיה שבדה מלבו. הוא גם אהב לצייר והוציא מתחת ידו יצירות יפהפיות.

דוד, ילד חייכן וחברותי, מוקף תמיד חברים רבים, היה חבר נאמן ועמד תמיד לצד חבריו ברגעים קשים. דוד כיבד את הוריו ואת הסובבים אותו. הוא היה ילד אמיץ מאוד.

דוד החל את לימודיו בבית-ספר היסודי בעיר הולדתו מוקדם מהרגיל. במהלך לימודיו התעניין מאוד בהיסטוריה עולמית ובמיוחד במלחמות-עולם מכל התקופות. הוא טיפח את חלומו להיות איש צבא, כסבו בוריס. משסיים את לימודי היסוד המשיך דוד לתיכון מקצועי וסיימו בהצלחה במגמת מכונאות רכב.

בתום הלימודים, בקיץ 1995, עלה דוד עם אמו לישראל. תחילה התגורר בקיבוץ סער, שם עבד ולמד עברית באולפן. לאחר-מכן עבר לגור בבת ים, עם אמו וסבתו, והחל לעבוד בחברת "סופרדוש".

בנובמבר 1996 התגייס דוד לצה"ל, עבר קורס נהיגה והחל לשרת כנהג. כבן יחיד שובץ לשרת קרוב לביתו אך היה חדור מוטיבציה ונחוש לשרת ביחידה קרבית. מכבש הלחצים שהפעיל על אמו שתחתום על אישור שיבוצו ביחידה קרבית נשא פרי וכעבור שנה לערך זכה בחתימתה הנכספת. בתחילת 1998 עבר לשרת בחיל-הצנחנים ומאז ועד סוף שירותו שימש כנהג קרבי בגדוד 890.

לאחר שחרורו מצה"ל חזר דוד לעבוד בחברה שבה עבד בטרם התגייס.

באמצע שנת 2001 אירע הפיגוע הקשה בדולפינריום בתל אביב, שבו קיפדו את חייהם כמה מחבריו. האובדן זעזע אותו עמוקות והטלטלה הרגשית שעבר הובילה להחלטה גורלית: דוד החליט לחזור לצבא וביולי 2001 התגייס לשירות מילואים בתנאי קבע.

ביום כ"ח באלול תשס"א (16.9.2001) נפל דוד בפעילות מבצעית ברמאללה והוא בן עשרים-ושלוש. מפקדו תיאר את נסיבות האסון: "יצאנו במוצאי שבת האחרון אל קרב קשה ומורכב, במטרה לעצור חולייה של מתאבדים שעשו דרכם אל רחובות ירושלים וערי המרכז... לקרב כה מורכב וקשה נבחרו מיטב הלוחמים. אתה, דוד, כנהג 'סופת לוחמים', היית בחירה טבעית של מפקדך. שלוות הנפש שאיפיינה אותך, היוזמה והתושייה שהפגנת בכל משימה השרו ביטחון בקרב... במהלך הקרב הפגנת קור רוח תחת אש ונהגת את 'סופת הלוחמים' אל עבר היעדים. לאחר שנפגעת ובטרם נדם ליבך חילצת את הכוח, תוך שאתה נוהג את הרכב עוד עשרות מטרים אל מחוץ לקו האש. בכך, לעדות מפקדיך, הצלת את חייהם של סגן מפקד הפלוגה ושל לוחם נוסף."

דוד הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנצרת עילית. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בהתנהגותו ביטא דוד את ערכי צבא ההגנה לישראל, שיסודם דבקות במשימה, נחישות וריעות, וזאת עשה בשדה הקרב, תחת אש. תחושת השליחות, האחריות והמוטיבציה הגבוהה ליוו את דוד בכל, ובכך היווה דוגמה למפקדים וללוחמים שעימם נטל חלק בפעילויות המבצעיות בגזרה של חטיבת 'בנימין'."

מפקדו של דוד ספד לו: "כמי שגדל באוקראינה ולא ראה בצה"ל דבר מובן מאליו, כפי שרבים מאיתנו רואים זאת, נראה כי תחושת השליחות שאיפיינה אותך נבעה מהזכות להיות חלק מכוח המגן של עם ישראל. דוד היה חייל יוצא דופן ומצטיין. הצבא לא הופך חיילים למצטיינים; הוא נהנה מתכונות אלו שהושרשו בחייל במשך שמונה עשרה שנות חינוכו בבית, עוד קודם שהתגייס. לתכונותיו הטובות של דוד ולאומץ-ליבו שורשים ארוכים בחינוך שנתתם לו אתם, המשפחה. דוד, לא שבת משדה הקרב והכאב קשה מנשוא. דמותך ופועלך ילוו אותנו שנים רבות. נפלת בהגנה על זכותו של עם ישראל לחיות בשלווה בארצו. ינעמו לך רגבי אדמתה. צה"ל ועם ישראל מצדיעים לך היום."

כינויו של דוד בצבא היה "יכול", וגם בקרב חבריו דוברי הרוסית כונה 'מוגו' ('יכול' בתרגום לעברית). לאחר שדוד נפגע ובטרם נדם ליבו, אמר לו המפקד: "קדימה," אך דוד ענה: "לא יכול." אלה היו מלותיו האחרונות. אז הבין המפקד שדוד אינו בין החיים.