יפתח שרייר

תאריך לידה:
11 בספטמבר 1984
תאריך נפילה:
26 ביולי 2006
דרגה:
סגן
אזור נפילה:
לבנון
שנת נפילה:
2006
תקופת נפילה:
היציאה מלבנון, האינתפאדה ועד היום
שם היחידה:
גד 101
מקום קבורה:
חיפה
קורות חיים:

סגן יפתח שרייר נולד ב11.9.1984 נפל בא' באב, תשס"ו 26.7.2006  בקרב סמוך לכפר מרון א-ראס במלחמת לבנון השניה.  נקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה.

 

דברים על יפתח מפי הוריו עמי ויפה שרייר

אני מבקש לספר על מה שהמשפחה איבדה, על יפתח האדם, המחנך, הלוחם והמפקד. ולא על מעשי גבורה.

ליפה ולי יש ארבעה ילדים ושבע נכדות,הבן הבכור יריב, נשוי לאפרת ולהם שלוש בנות, הבת יונת נשואה לגיא ולהם שלוש בנות. ירדן אחיו התאום של יפתח, נשוי לאסנת ולהם בת אחת .

יפתח וירדן נולדו בחיפה בי"ד אלול תשמ"ד 11.9.1984 התאומים גדלו והתחנכו בחיפה,

עד גיל הגן היו צמודים זה לזה, ובגיל הגן הופרדו לגנים שונים וכל אחד פיתח אישיות בפני עצמה.

הם למדו בבית הספר היסודי "הרצל" והיו חברים בשבט "תדהר" בתנועת ה"צופים". בנעוריו היה יפתח למדריך, מרכז ובהמשך לראש גדוד ב"צופים",  שם הפגין בגרות, התנדבות ועזרה לזולת. כולם אהבו אותו, תמיד ידע לומר מילה טובה, שאל אם צריך עזרה והיה הראשון לעזור בעיקר לחלשים.

בחטיבת הביניים פנו התאומים לבתי ספר שונים, ירדן לבית הספר "עירוני ה'" ויפתח עבר עם כל חבריו, לבית הספר "חוגים", שם עיצב את אישיותו, למד כדי לדעת ואם לא הבין דבר מה לא עזב את המורה עד שנחה דעתו.

יפתח סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים בבית הספר "חוגים". הוא היה תלמיד למופת שכל המורים אהבו ודיברו בשבחו.

רוח ההתנדבות של יפתח תמיד בלטה כילד וכנער, חריצותו הייתה לשם דבר, בתקופת התיכון עבד בניקוי חדרי מדרגות, כשמרטף וכאחראי משמרת בדוכן פלאפל, אך מאידך לא הזניח את משימתו האישית כמרכז הצעירים בשבט "תדהר" ב"צופים", וציוניו בתיכון ובבגרויות היו לשם דבר. את לימודי הנהיגה מימן מכספו ומיאן לקחת כסף מההורים.
חלומו היה לחסוך כסף כקצין בקבע ולנסוע עם שרון חברתו לדרום אמריקה ולחזור ללימודים אקדמיים.
יפתח היה מאד חם ומשפחתי ואהב את כולם, ובעיקר את אחייניותיו: אלה וליהיא. הוא היה מאושר כשנודע לו על הריונה של יונת אחותו שכה אהב, עם בתה כרמל הלל. יפתח היה קשור מאד לאחיו התאום ירדן אתו דיבר מספר פעמים ביום.
המשפחה הייתה אצלו במקום הראשון, מעל לכל. תמיד הקרין סביבו הרבה חום ונעימות. יפתח אהב מאוד לקרוא, בעיקר ביוגרפיות של אישים מפורסמים, הוא ידע בעל פה את כל השמות והתארים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, והיה למומחה בהיסטוריה הכלל עולמית והישראלית ובפרט הציונית, וכך נוצר הקשר האישי שלו על רקע סיפורי השואה ששמע מפי סבתא אלה, וסבא צבי לבית רובין, ששרדו את מחנה הריכוז באושוויץ, והתחזק רצונו להתנדב לצנחנים. יפתח אמר: "לעם ישראל הזכות להתקיים במדינה משלו ויש לשמור עליה".
בשעותיו הפנויות אהב מאוד לשחק כדורסל וכדורגל, ולבלות עם חבריו בים ,בבתי קפה, בפאבים ובמועדונים.

בשביעית נסעו יפתח וירדן לסיור בפולין במחנות ההשמדה אשוויץ בירקנאו, שם שרדו סבתא אלה וסבא צבי והקימו משפחה למופת בארץ. יפתח אהב אותם מאוד מאוד, ושם בצריף היכן שסבתו שרדה נשבע לשרת את המדינה בתפקיד הכי קרבי והחליט להתנדב לצנחנים.

כשהגיע מועד גיוסו, במרץ 2003, לא היה ספק שיפתח יתנדב לשרת בצנחנים. הוא עבר טירונות כלוחם. במסעות התנדב תמיד, עזר לכולם ולא התלונן על קשיים.
יפתח המשיך לקורס מ"כים, סיימו בהצלחה ומשם הדרך לקורס קצינים הייתה מובנת מאליה. יפתח סיים בהצטיינות את קורס הקצינים בנובמבר 2004, והדרך לגדוד 101 הייתה פתוחה בפניו. בגדוד דרשו אותו, וכשקיבל מחלקה עם קשיים לידיו, לא שקט, הקדיש ימים ולילות והפך אותה למחלקה למופת.
כשיפתח קיבל את דרגות הסגן עם סיום המסלול עם חייליו. הוא ביקש מרס"ר החטיבה שהוריו יענדו לו את הדרגות, וכך היה, הגדוד עמד על מגרש המסדרים, הורי החיילים ישבו ביציעים, והורי הקצינים העניקו לבניהם את דרגות הסגן בזכות בקשתו של יפתח.

זו פעם הראשונה בצה"ל שלקצין זוטר עונדים דרגות סגן במסדר וההורים עונדים זאת.
עמי, אביו של יפתח, מספר: "אני זוכר שענדתי לו את הדרגות ועמדו לי דמעות בעיניים. יפתח שאל את אימו: "אבא בוכה?" ואימו ענתה: "כן, אלה דמעות של אושר". ואכן היו אלה דמעות של אושר על כך שחינכנו אותו להגיע למה שהגיע וגאוותנו הגיעה לשמיים".
עוד מספר אביו: "אני זוכר כשיפתח שירת בקו שכם בהר ברכה, קיבלתי ממנו טלפון והוא סיפר לי שהעביר זקן, "בערך בגילך אבא", שביקש לעבור ולא הייתה לו תעודת מעבר, לאחר שראה שהאיש לא מהווה כל סכנה. כשסיפר לי זאת הרגשתי גאווה עצומה בבני - גם קצין וגם ג'נטלמן, אדם הומאני שמכבד את הזולת אפילו אם הוא האויב שלו. כזה היה יפתח".
יפתח הראה אנושיות אך גם קשיחות, תמיד דיבר אל חייליו בגובה העיניים, ללא התנשאות, נתן להם כבוד וקיבל פי עשר יותר כבוד.  גילה התעניינות בחייליו ובמשפחותיהם, ערך ביקורי בית, שוחח עם ההורים וביקש לדעת הכל על המשפחה.  ומי שנזקק למשהו, יפתח היה משלים את החסר, והכל בצנעה בלי שאף אחד ידע.
יום אחד ביקש אחד החיילים מספר שעות חופש, כנראה שהיה במצוקה יפתח אישר לו לצאת בבוקר ולחזור בערב. אותו חייל ביקש לראות סבו שחלה בסרטן, ויפתח נתן לו אישור לחזור בבוקר. באחד ממסדרי  הבוקר הבחין  שהחייל חסר, יפתח שאל את המחלקה היכן החייל, ואז ראה את החייל עומד בקומה ב' ועיניו דומעות ,החייל סיפר למפקד כי סבו נפטר, יפתח חיבק אותו ונתן לו לנסוע הביתה ללוויה של סבו וכן מספר ימי חופש לשבעה, על אף שעפ"י החוק הצה"לי מגיע חופשה לקרבה מדרגה ראשונה,

כזה היה המפקד יפתח, אדם.

ליפתח הייתה אפשרות להדריך בבה"ד 1 אך הוא העדיף לעבוד עם בני הישיבות, בהם ראה חיילים עם מוטיבציה גבוהה. הוא הדריך אותם והשילוב ביניהם התאים כמו כפפה ליד.

ברצוני להציג מה שכתב יפתח, בספר היחידה באוגוסט 2005 לחייליו בסיום מסלול, ובדבריו הוא כותב את האני המאמין שלו:

"הנה עברה לה תקופה ארוכה שבה אתם מסיימים מסלול בצנחנים.

תקופה של 11 חודשים שבה הפכתם את עולמכם וקיבלתם את אחד השינויים העיקריים בחייכם.

שינוי של מנטליות, רצון ,יכולת, השקעה, אחריות והרבה בגרות.

כשקבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם, כל לוחם בדרכו רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שתינתן לו גם היא הקטנה שבמשימות.

אני גאה על הדרך שבה עשיתם את שעשיתם. זה לא מובן לכולם שאדם אשר היה חופשי לפני הצבא ועשה כל שרצה, התגייס למסגרת כזו נוקשה וכזו דורשת של חוקים ומעשים-על זה אני גאה. אני גאה במחלקה המגובשת שנוצרה ובראותה נכונות תמיד להיות ביחד.

אני גאה במחלקה שרואה את טובת המחלקה ביחד מאשר בנפרד.

אני גאה לראות איך כל אחד מכם התפתח בצורה כזו ואחרת למי שהוא עכשיו."

וכאן מראה יפתח את גדולתו שאומר: "אם פגעתי במישהו שלא במכוון, או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות "אדם", תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא וכאן הוא סוד הצלחה שלכם." בדרך כלל ביום הכיפורים מתפלל עם ישראל לאלוהים ומבקש סליחה ומחילה, וכאן עומד קצין בצבא ההגנה לישראל לפני חייליו ומבקש סליחה אם פגע במישהו שלא במתכוון.    אין מעלה גדולה מזאת לבקש סליחה מחייליו והכל כתוב בספר מחזור אוגוסט 05.

לפני סיום אומר יפתח הייתי רוצה לצטט את רבי ישראל מסלנאט שאמר:

"האדם נמשל לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה אבל בתנאי שתניע את כנפיה בלי הרף, אם היא מפסיקה ממעופה לרגע, הרי היא נופלת וצונחת למטה".

המריאו אל על והצליחו,

בהצדעה ובאהבה רבה.

יפתח שרייר.

 

ברצוני לציין כאבא של יפתח, שיפתח פחד להיכנס להילחם בלבנון, הגדולה של יפתח שידע להתגבר על הפחד ועל זה מגיע לו צל"ש.

כתב על זה יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח מנהיג צבאי ואיש רוח כאחת.

".. היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה.

הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה.

הגבורה אינה מושג צבאי. כל מקום שאתה מוצא בו הקרבה, גם הגבורה תמצא שם.

.. הגבורה כמו כן הכישרון, אינה רכוש פרטי. היא סגולה המעשירה את הכלל

לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות.

האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אבל גיבור לא יהיה.

אין גבורה בבריונות, אף לא בנועז ביותר. הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית."

כזה היה יפתח איש של נתינה, שאהב את החיים.

ביקשתי מכל אחד מחייליו שיכתוב מה הוא זוכר מיפתח דברים טובים ופחות טובים.

וזה מה שכתב חייל בשם יעקב בן אברהם בפלוגתו אחרי שנפל:

יום שישי היה נוהל קרב ארוך שבמהלכו כל אחד קיבל את תפקידו במשימה.

ככל שזמן היציאה התקרב הבלגן החל לחגוג, כל אחד היה צריך להתעסק

עם הציוד של עצמו וחלק מהאנשים התיישבו ולא ידעו מה לעשות. אמרו לנו

לאכול ולעלות לאוטובוסים כמה שיותר מהר. יפתח קרא לכולם

ואמר לא מעניין אותי כלום. כולם באים לפה לשתי דקות אני רוצה לדבר אתכם,

הוא אסף את כולנו ואמר לנו את הדברים לפני היציאה לקרב !

דבר ראשון עכשיו אנחנו זוכים לקיים את מה שלמדנו בצבא בשביל

עם ישראל וארץ ישראל, אנחנו צריכים לדעת ולהפנים את זה ולעשות את

מה שלמדנו בצורה הטובה ביותר. אני שמח וגאה להילחם לצדכם בלבנון,

ורוצה שאתם תחזרו הביתה בשלום, ואם אני צריך למות בשביל המדינה

אני גאה למות לצדכם לוחמים! (מקווה שלא הוספתי ולא גרעתי ממה שיפתח אמר). אחרי הדברים האלה כל אחד פנה לדרכו, זו הפעם האחרונה שראיתי את יפתח.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

יעקב בן אברהם

[ מחלקה 9 מסייעת 101 ]

 כמו כן כתב לי אבא של לוחם בן ישיבות ההסדר, יהודה דור, אחרי השבעה את פגישתו עם יפתח וכך כתב:

"בס"ד

"ויפתח... היה גיבור חייל"

דברים מאת: הרב דור יצחק

לפני מספר שבועות חזרתי בצהרים לביתי, והופתעתי לראות אורח מעניין. בסלון ביתי ישב קצין צנחנים צעיר, עלם חמודות, נעים מראה וקרא בספר.

הקצין קם לקראתי ובחיוך ביישני התנצל על כניסתו הביתה ללא תיאום. "אני המפקד של יהודה, הבן שלך", אמר "ובאתי לבקר אתכם והילדים הכניסו אותי הביתה". שאלתי בחשש אם קרה משהו, ויפתח, אותו קצין צנחנים השיב כי הכל בסדר והוא בא סתם לבקר אותנו, את ההורים.

ישבנו כחצי שעה ושוחחנו על נושאים שונים, על הצבא, על החיים, על המדינה ועל ערכים. הופתעתי לראות בחור צעיר עם עומק מחשבתי יוצא דופן.

לפתע ביקש יפתח לעולות לחדר של יהודה. "אני רוצה לראות איפה הוא ישן". הדבר נראה לי מוזר, אבל כיבדתי את בקשתו. יפתח עלה לחדרו של יהודה, התרשם מהחדר, ביקש רשות לדפדף קצת בספרים בספריה, ביקש לראות את הבגדים אותם לובש יהודה ושאל על התחביבים שלו.

בקטע זה הדבר התחיל להיות מאוד מעניין בעיני. אני עוסק בחינוך הרבה שנים ומשמש כראש ישיבת חורב בירושלים. שאלתי את יפתח שאלה קצת קנטרנית: " אתה הרי מפקד בצנחנים ולא מורה או מחנך בכיתה א' או בכיתה ט'. מה שעשית צריך לעשות מחנך של כתה ולא מפקד ולוחם".

יפתח חייך את חיוכו הביישני ואמר לי את תפיסת עולמו החקוקה מאז על לוח לבי.

והוא אמר: "לא מזמן קיבלתי את הפיקוד על המחלקה הזאת. אני מרגיש שאולי אצטרך להוליך אותם לקרב עוד מעט. כדי להוליך אנשים לקרב אני צריך להכיר אותם, כמו את כף ידי, לדעת מי הם ומה הם, להכיר את עולמם הפנימי ולהכיר את משפחתם, כדי ליצור מתוכם את המוטיבציה של הלוחם. אני מאמין שרק ע"י הכרות אישית ועמוקה, אתכם ההורים, עם המשפחות ועם העולם של יהודה אוכל להוליך אותו ואת חבריו לקרב".

ואז אמר יפתח משפט שמהדהד במוחי מאז: "שאלת אותי אם אני מורה ומחנך או קצין בצבא.  מי שלא יודע לחנך שלא יהיה מפקד בצה"ל". כך סיים את דבריו.

האמת ניתנת להיאמר שעמדתי מופתע מהגדלות ששידר יפתח. הבנתי שאני עומד בפני מפקד צעיר שקורץ כנראה מחומר מאוד מיוחד.

אפשר לומר שמאותה שיחה הרגשתי קשר מיוחד, קשר נשמתי עמוק, עם בחור צעיר, מפקד בצבא שלימד אותי, את המחנך וראש הישיבה, פרק מרתק מהו חינוך אמיתי".

זה בפשטות יפתח, צנוע, עניו, איש ארץ ישראל הטובה והיפה שאנו נתגעגע אליה, אדם של נתינה. לוחם ומחנך שכל אחד היה רוצה בקרבתו.

אפשר לספר עוד ועוד על האדם שהפסדנו, אך הייתי מבקש לספר על הרגישות והאנושיות של המפקד יפתח :

"ערב הכניסה ללחימה בלבנון קרא יפתח ללוחם אהרון צוער ופקד עליו להישאר לשמור על הציוד בבסיס היציאה, אהרון איש בריא,חזק, ניגש למפקד יפתח ואמר לו שהוא הקשר של המ"פ ויש לו תפקיד חשוב בלחימה, יפתח השאיר אותו כשומר מאהל ויום לפני הכניסה ללבנון הגיע אהרון לשטח הכינוס של החטיבה וכשיפתח ראה אותו אמר לו שאחרי המלחמה יעמיד אותו למשפט על סירוב פקודה. לחייל נודע לאחר מכן מדוע יפתח השאיר אותו כשומר מאהל כיוון שאהרון היה נשוי ואשתו הייתה בהריון, לכן יפתח חשש שיקרה לו משהו.

היכן עוד יש אנשים כמו האיש ההוא.

הייתי מבקש לסיים במכתבו של חבר שמביע הכל: כשנקום בכל בוקר, נראה את השמש מאירה את חיינו, נתרחץ, נשתה קפה, נקרא עיתון של בוקר ונצא ליום נוסף – נדע שזה בזכותכם.
כשנפגוש חברים ומכרים ובני משפחה, כשנצחק ונשיר ונרקוד ונבלה. כשנחוש את קור החורף וחום הקיץ ונצא לטייל ונראה נופים ונריח ריחות של מקומות חדשים ומוכרים. כשנלך לים ונשתה בירות ושיק פירות, ונשתזף ונשרף ונמלא את האוטו והבית בחול – נדע שזה בזכותכם.
כשנחווה חוויות חדשות, טובות ורעות, ונעשה שטויות ונלמד ונשכיל ונזכור ונשחזר ונספר ונשתף את החברים. כשנמצא אהבה ונתרגש ונרגיש את הבטן כואבת ונתנשק ונלך לישון מחובקים – נדע שזה בזכותכם.
כשנחגוג חגים וימי הולדת ונחגוג בבריתות ובר מצוות ונתחתן ונקים משפחות ונגדל ילדים ונמצא את הזמן לעצור ולהתבונן על קסם הבריאה, ולהודות – נדע שזה בזכותכם.
כשנרגיש בטוחים להסתובב בערים, בכפרים, בקיבוצים, כשנרגיש בטוח לנסוע לחרמון וקריית שמונה ומטולה ועפולה וחיפה ורעננה ותל אביב ופסגות ועלי וירושלים ושדרות ובאר שבע ואילת. כשנלבש מדים ונרגיש כבוד וגאווה ובו בזמן נמשיך להלין על כל אלה שבוחרים לא לשרת ולא לתרום ולא להקריב ולא ליטול חלק בשמירה על המדינה – נדע שזה בזכותכם.
וכשיגמר היום ויגיע הלילה וניכנס למיטה ונשכב על הגב ונתכסה בשמיכה. ממש לפני שנעצום את העיניים, לפני שנשקע בחלומות של עולם דמיוני שכולו טוב - נעצור שוב לרגע אחד את המרוץ בשבילכם, ונאמר בקול רם שהכל בזכותכם.
כי אתם הסיבה לכך שאנחנו ממשיכים בחיינו, אתם הסיבה לכך שעודנו עומדים על רגלינו, אתם הסיבה לכך שאנחנו ממשיכים להתקיים במדינתנו, לאחוז בנשקנו ולהניף את דגלנו. אתם אלו שבזכותם אנו נושמים, אתם אלו שבזכותם אנו אוהבים, אתם אלו שבזכותם אנו חיים. אבל בדיוק באותו הרגע, קצת לפני שנצליח ממש לעצום את העיניים, נרגיש פעם נוספת שאתם הסיבה לכך שאנו עצובים. אתם הסיבה לכך שבלילה אנו בוכים ומתגעגעים.
מוקדש לחברי סגן יפתח שרייר, בן 22 במותו, לוחם בצנחנים שנהרג בקרב סמוך לכפר מרון   א-ראס בלבנון בזמן מלחמת לבנון השנייה.

ולכל חללי צה"ל אשר חרפו נפשם במלחמה על אדמתנו והבטיחו שהמנגינה שלנו לעולם לא תפסיק!!
יהי זכרכם ברוך.
נכתב ע"י אסף שפירא

 

 

 



 

נרות שהודלקו: 159הדלק נר
  • אושרי רוזיליו  (01/05/2017 03:22)
    טוב. קצת קשה לי לספר על היכרותי הקצרה עם יפתח ז"ל. אני הייתי אז מפקד מגמת הלוחמה בבית הספר לגרילה באלייקם. כבר לפני המלחמה התחלנו לאמן לוחמים ללחימה בשטחים מורכבים אך משהתחילה הלחימה אימנו שם אלפים אלפים בתוך תקופה קצרה, שיעורים אחרי שיעורים ואימונים בשטחים הסבוכים של אלייקים. אבל מתוך כל האלפים האלה אני זוכר את יפתח. הכבוד והערכה שרכשו לו חייליו. הצייתנות שלהם אליו למרות שפקודותיו לא היו נשמעות כמו פקודות היו ממש מעוררי השתאות. זכיתי לאמן את יפתח ומחלקתו כמה ימים רצופים. הכרתי אדם מיוחד. נועם ההליכות שלו, ההתחשבות שלו באחרים בחיילים ולא חיילים בצימאון שלו ללמוד בניהול של המחלקה. אני זוכר שהיה לנו מיוחד מאוד עם יפתח ועם המחלקה שלו. כמה ימים אחרי המפקד שלי מוסר לי עיתון ואומר לי תסתכל.. אתה מזהה אותו? לא היה צריך הרבה זמן. לא ידעתי את נפשי, הייתי מתוסכל. קיוויתי שלימדתי אותו מספיק טוב את מה שידעתי. אני עדיין מקווה. אין ספק שמותו גרם לי להדהוד מתמיד של כובד האחראיות שלי אז על חיי החיילים שמתאמנים אצלי. ניהלתי ויכוחים קשים עם מפקדים מעליי בכל מה שהיה נראה לי אז הקלה בערכם של חיי אדם עד שהוכחתי את צדקתי. זכורים לי כמה נושאים כאלה שלימים נכתבו בהוראת הלחימה בשטחים מורכבים. פתאום הרגשתי שפיספסתי משהו רציתי להכיר אותו טוב יותר אבל בכל הזמן וההמולה של המלחמה זה עבר הצידה. בכל יום זיכרון אני נזכר . הפעם התיישבתי לכתוב. יהי זכרו ברוך.