אריה דביר

בס"ד יום ו' 16.4.99 עכשו, תוכל לנוח אריק – גמרת לסבול אתה, שהיית הגיבור הכי גדול. עם נפשך האיתנה, אי אפשר היה להתווכח, כי מכל מאבק, אתה, יצאת מנצח. ובבואנו לחלוק לך, כאן, כבוד אחרון, קשה לנו להימנע, מצער רב ומיגון. כי מחבר יקר כמוך, שתמיד רק מעודד, כואב לנו כל כך, קשה לנו, להיפרד האם תמיד נצטרך לשלם את המס, בכל פעם שבפתח, קצת אושר נכנס, כשנרצה שהסבל יקטן ויתגמד, מאדם יקר כל כך, ניאלץ להיפרד ואז נרגיש כמו מריונטה, של החיים שהגורל מעל מושך, בחוטים סמויים. ולא נדע בכל בוקר, כשהשמש זורחת, לאן החליט גורלנו, אותנו לקחת . תלויים בקצהו של חוט דק ושקוף, ושבויים בתוך הלכי הנפש והגוף, וכאשר בסוף הדרך, מסתיימת מלחמה, רק קיצו של הסבל, מהווה נחמה. בתור ילדה, הלכתי אחריך, כמו צל. ומאז, לא הפסקתי, ממך להתפעל. תמיד היית עבורי, בן-דוד מיוחד, שאי-אפשר לספר עליו, לכל אחד. ואם אתה מעמנו היום נעקר, מחכה לך בשער, אחי היקר. עליך הוא ישמור, שלא תהא לבד, ואנחנו כאן אותך, נוסיף לזכור לעד. ציפי [הלפרין] גבריאל. בס"ד יום ו' 16.4.99 גופו של אדם, הוא מקום די קטן, שתפקידו הוא להוות לנפשנו , משכן. על כן חובה עלינו – בכל יום חדש לטפל בגופנו, כמו היה הוא מקדש. כי גם אם יראה גופנו, כמו קופסא קטנה, הנפש תתקיים בו, חופשיה, רעננה. ולך, תמיד הייתה, נשמה כל כך גדולה, שרק ענק בין נפילים, היה יכול להכילה. וכאשר דרכך, הייתה קשה כל כך, זכית בחייך, לפגוש במלאך, אישה, גדולה כמוך, פגשת באריק היקר, והחלטת, רק עליו, לשמור מכל משמר, ולא נתת, שתהיה לו, דקה אחת כואבת, את נשמתו תמיד ליטפת, ביד רכה ואוהבת. מן המקום אליו הגעת, אריק, תוכל אלינו להביט, ומה שלא אמרת – אין כל צורך להגיד, כי את חנה שלך, נוסיף תמיד לאהוב, ובכל דרך, בכל עת נדאג, שיהיה לה – טוב. לתמיד - תהיי שלנו, חנה יקרה, לי יש עוד "בת-דודה", ולך – אין ברירה. באהבה רבה שלך תמיד ציפי [הלפרין] גבריאל