כורי ספארק

בנם של אליז ומרוין-לסלי. נולד ביום ד' באב תשנ"א (15.7.1991) בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. אח לקוֹל-מיכאל.

כּוֹרי התחנך בבתי הספר האזוריים – בית הספר היסודי "הגומא", והתיכון בית החינוך המשותף "עמק החולה", עד סיום לימודיו בהצלחה בכיתה י"ב במגמת קולנוע.

על כל מכשול בדרך ידע כּוֹרי להתגבר בצורה הטובה והחיובית ביותר. ההתבוננות המיוחדת שלו על החיים באה לידי ביטוי גם ביכולת הצילום המקצועית והרגישה שלו, למשל בצילום סרט הגמר של מגמת הקולנוע במחזור שלו. הסרט "זמן שאול" זכה במקום השני בתחרות ארצית.

כּוֹרי היה אוצר יקר להוריו ואח אהוב לקוֹל. הוא היה נער שקט בעל נוכחות מרשימה, עם עדינות נעימה שקרנה ממנו החוצה. תלתלים על ראשו, ובתוכו פנימה הסתתרו להן כל המחשבות והרצונות, הרעיונות והחלומות. לכּוֹרי הייתה רגישות מיוחדת במינה, בגרות, הוא היה חבר אמיתי. כורי היה שחקן, צלם, רקדן וספורטאי שאהב את אמנויות הלחימה.

בשנת 2009 כתב כּוֹרי את השיר "געגועים". לאחר פטירתו נוספה לשיר משמעות: "היו ימים, כשהיינו צעירים / כל אחד היה חבר / איך אני זוכר! ישבנו בירדן / שכשכנו רגליים, היינו שם לפחות שעתיים. // באמת, אני זוכר! / איך לא הייתי מוותר על הימים הכי יפים בחיים, / גם כשהעבר נהיה רחוק / הזיכרונות בריאים. // לא היה משנה מי מכוער או מי יפה, / מי יותר טוב או מי פחות, / חשבנו כבר קדימה, אין שום דרך חזרה / הזמן מת מזמן. הוא צוחק עלינו. / מילה אחת שלו ואנחנו עבר".

בנובמבר 2009 התגייס כּוֹרי לאחת מיחידות צה"ל המובחרות, ליחידת "דובדבן". הוא היה אדם חזק, גדול, חדור מוטיבציה, ששאף למצוינות והיה לוחם בכל רמ"ח איבריו.

בהספדו סיפר אלעד מפקד הפלוגה על דמותו: "כּוֹרי, אני זוכר את היום הראשון שהגעת לפלוגה. ערכתי ראיונות לחיילים. נכנסת אליי לחדר, ומולי ניצב אדם מרשים וגדול שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו... בחור חזק וגדול, ספורטאי, אוהב אמנויות לחימה וחובב גדול של קולנוע. ממעט הזמן שהיה לנו ביחד זכינו לפגוש דמות מיוחדת שכמוך. היה ברור כי מדובר בבחור שיעשה הכול כדי להשיג את הדברים בהם הוא מאמין, ואליהם הוא שואף להגיע. כּוֹרי, נתת רבות מעצמך בכדי להגיע ליחידה המיוחדת 'דובדבן', ואכן הגעת. אני זוכר ששאלתי אותך: 'איך היה הגיבוש?' וענית לי שהיה לך קשה אבל היית חזק והתגברת על הקושי".

במהלך הטירונות, כחודש לאחר גיוסו, שב כּוֹרי מחופשה לבסיס כשהוא לא חש בטוב. הוא התלונן על כאבי גב, אך לא נמצא הגורם להם– לכן היה קושי בעת זריקת רימון. למחרת קיבל זריקת ווֹלְטֶרֶן, אך הזריקה לא עזרה והוא ביקש להתפנות לבית החולים. סמל המחלקה סירב. ביום שלישי מצבו החמיר והוא לא יצא לאימון. הרופא הזריק לו נוזל ללא חומר רפואי פעיל ושלח אותו בחזרה למגורים. ביום רביעי המתין כּוֹרי לרופא במשך חמש שעות כשהוא סובל מכאבים ומחולשה, ואף התקשר לאימו מהבסיס ואמר לה שהוא אינו יכול לנשום. רק ביום חמישי שוחרר כּוֹרי לביתו ללא שום השגחה ונסע באוטובוסים מאזור קריית גת עד עכו כשהוא מותש ומתקשה לנשום. כאשר אביו אסף אותו בעכו, כּוֹרי כבר היה באפיסת כוחות מוחלטת. בבית חלה החמרה במצבו. לאחר שעה לערך לקחו אותו אחיו למחנה הצבאי "גיבור" בקריית שמונה, ורופא צבאי הורה לפנותו לקבלת טיפול בבית החולים "זיו" בצפת. כשהגיעו לחדר המיון בצפת איבד כּוֹרי את הכרה והיא לא שבה אליו עוד.

ב-26 בדצמבר 2009 הוא הובל בדחיפות למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה במצב קשה מאוד, שם אובחנה דלקת חריפה בריאותיו שנגרמה על ידי חיידק טורף. הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ, וטופל באמצעות ריאה מלאכותית. הוריו ואחיו קוֹל לא משו ממיטתו בבית החולים. במשך עשרים וחמישה ימים נלחם כּוֹרי בגבורה רבה מול החיידק האלים, עד שביממה האחרונה לחייו חלה הידרדרות קשה במצבו.

ביום ה' בשבט תש"ע (20.1.2010) נפטר טוראי כּוֹרי ספארק ממחלתו. בן שמונה-עשרה שנים וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ כפר בלום. הניח הורים ואח.

רופא בכיר בבית החולים רמב"ם, שהיה מעורב בטיפול בו, סיפר לעיתונאים: "החייל סבל מתקיפה אלימה מאוד של חיידק טורף והמערכת החיסונית שלו התקשתה להתמודד איתו. הוא טופל באמצעות טיפול תרופתי אינטנסיבי, אבל סבל, בין היתר, מקריסת מערכות וממצוקה נשימתית קשה שנגרמה בעקבות דלקת הריאות הקשה".

אליז ומרוין טענו כי אבחון וטיפול נכון היו מצילים את בנם. קצין הרפואה הראשי, תת-אלוף ד"ר נחמן אש, מינה ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות מותו של כּוֹרי.

בהספידם את בנם כּוֹרי, אמרו עליו הוריו: "... בכך נגדעו חיים שלמים של עשייה מרובה, חיוך, אור ותקווה. כּוֹרי – כשמך כן אתה: מרכז, ליבה. הליבה הזו תהיה איתנו ובליבנו לעד. נסיך יקר, אוהבים ומתגעגעים כל יום, כל היום".

ביום הולדתו העשרים כתבה לו אימו: "כּוֹרי, נסיך שלנו... ברור לי שאתה מלווה אותנו לאורך כל הדרך (תמיד רצית כוחות מיוחדים והיום יש לך אותם). עמוק בתוכנו אנו יודעים כי חייהם של כולם שלובים אלה באלה, אין מקריות. כשהמוות לוקח את חיי האחד, הוא גם פוסח על חייו של אחר, ובמרווח הקטן בין הנלקח לנפסח – משתנים חיינו. אוצר שלנו, כל דקה אנו טובלים בים של געגוע. געגוע לחיוך שלך, געגוע לחוש ההומור שלך. אנחנו כאן ואתה אינך, וכולנו חסרים את נוכחותך. געגוע לחיוך המבויש, געגוע לחיוך השובב בשפתיים. כל יום שעובר אינו משכיח, כל יום שעובר רק מגביר את הכאב ואת הגעגוע. הגעגוע לנשק את ראשך המורכן, לאחוז בזרוע ידך השרירית, לחבק את גופך האיתן וללטף את פניך הנאות. כּוֹרי, אתה מלמד אותנו לחיות את העכשיו, לאהוב ולתת, כי המחר הוא רק רעיון שקיים במוחם של בני האדם. אוהבים לנצח ומתגעגעים כל יום, כל היום".

"כּוֹרי, כשנולדת היית כמו מלאך קטן. גדלת קצת והפכת לנסיך הקטן," אמר אחיו, בהספד שנשא עם תום השבעה. "כשהתבגרת נראית כמו אל יווני גדול ומלא עוצמה. כשנטמנת באדמה, נטמנת כמו אוצר אהוב. כשעמדתי לצד מיטתך במשך החודש הזה למדתי המון דברים: נתת לי שיעורים על החיים, אהבה, כוח רצון, תקווה, ייאוש, אמונה, משפחה וחברים. לימדת אותי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ובנוסף לימדת אותי את השיעור הכי קשה, הכי כואב והכי לא ניתן לתיאור במילים, השיעור שכל הזמן התכחשתי אליו וסירבתי להאמין שהוא יגיע. סירבתי להאמין שהיקום יכול לקחת ילד רק בן שמונה-עשרה. אין צדק, זה חוסר איזון מוחלט ביקום. כי זה לא הטבע, הטבע לוקח כשמזדקנים. אבל זו המציאות ואנחנו חייבים לחיות איתה עכשיו. במעמד זה אני מבקש ממך סליחה על זה שאולי יכולתי להיות יותר יעיל בשעת הצורך. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לך, כּוֹרי. בירכת אותנו בנוכחותך שמונה-עשרה וחצי שנה ועכשיו הלכת לעולמך, עולם ללא סבל. תמיד תישאר בליבי. אוהב אותך, קוֹל".

מפקדו אמר: "... את האסון הנורא שפקד את משפחת ספארק אנו חווים היום כמשפחה, משפחת פלוגה ה' מבסיס האימון החטיבתי של הצנחנים, משפחת היחידות המיוחדות של 'מגלן' – 'דובדבן'... בשיחות עם אימך, אליז היקרה, הבנתי עד כמה היית עצמאי. כשאימך חששה לך אמרת לה: 'תהיי חזקה'. בחודש האחרון כולנו אמרנו הפעם לך: 'תהיה חזק ותתגבר', אך לצערי לעתים החיים מזמנים לנו מלחמות שאנו לא רוצים בהן ולא מוכנים אליהן. המלחמה שלך, כּוֹרי, הייתה לא לנוכח פני אויב, למטרה זו התגייסת ליחידה מיוחדת, אלא מול אויב אכזר מסוג אחר, חיידק שכרסם בתוכך פנימה. במלחמה הזו למדתי עד כמה גיבור אתה, כמה נלחמת בכדי לחיות, כמה נתת מעצמך במלחמה האישית והפנימית הזו. הרב קוק כתב: 'אשרי איש טהור לב וטהור כפיים, גיבור ברוחו העומד על נפשו ונפש עמו ומחזיק בעץ החיים'. זכיתי להכיר – בזמן הביקורים ובשיחות טלפון עם המשפחה – משפחה יקרה ומיוחדת, אופטימית ושלווה, משפחה אוהבת ותומכת. כשאני מביט בהם אני רואה אותך, אני מבין מהיכן ינקת ושאבת את הכוחות שהיו בך. אנחנו – פלוגת 'מגלן-דובדבן' – מחבקים אתכם, משפחת ספארק, אליז, מרוין וקול.... אלו הרגעים בעיניי בהם מנצחת הרוח את החומר. נכון הוא כי אנו חסרים אותך, כּוֹרי, בהיבט הפיזי, אינך איתנו עוד. אך ברוחך אתה איתנו, הנכונות שלך, חוסר הוויתור והמוטיבציה שלך יהיו לנו להשראה ולדרך בפלוגה. אנחנו ממשיכים עם האמירה הקבועה של כּוֹרי: 'תהיה חזק'. זוהי צוואתך עבורנו להמשך מסלולינו ביחידות".

חבריו בקיבוץ נפרדו ממנו כשהם מודים לו: "... התקבצנו כולנו, כל החברים שגדלו איתך, מכירים ואוהבים אותך כאח, במקום הבילוי הקבוע שלנו... עזבת אותנו והשארת חור עצום שלא יתמלא אף פעם. חבר ואח יקר, תודה שתמיד שמרת על חיוך וגישה אופטימית שהצליחה לעודד את כולנו. על שעות רבות שבילינו בשיחות, צחוקים, טיולים, פּוֹיְקֶה, גיטרה ושירים. שהראית לנו איך לא לוותר, ואיך לא לפחד להגיד את מה שמרגישים בביטחון. שעודדת אותנו לעשות כושר ותמיד לשמור על בריאותנו. שתמיד נשארת ער בנסיעות הארוכות הביתה בלילות שישי, ווידאת שהנהג ער וכשיר לנהיגה. שפשוט היית חבר טוב ובן אדם זהב שתמיד יישאר בליבנו. ובעיקר, תודה על אינספור חוויות וזיכרונות משותפים שעזרו לעצב את כולנו לאנשים שאנחנו היום... מעריכים ומרגישים בני מזל שזכינו לגדול איתך... תמשיך לשמור, לדאוג ולאחד אותנו. אוהבים תמיד ולעולם לא נשכח".

חברו עדן גבאי כתב את "שיר לכּוֹרי", שהוקלט והועלה לאתר יוטיוב. שרים ומנגנים אותו דרור פרי ועדן גבאי: "שיר פרידה אני שר בשבילך, / לכל מה שהיית לכל מה שאתה. / למלאך שלקח, / שלקח לנו אותך, / רצה אותך איתו ולא השאיר ברירה. // היית לי אח, היית חבר, / פתאום אתה עבר וזה לא מסתדר. / יושב וכותב והדף כבר ספוג, / מתגעגע אליך והולך לאיבוד. // כבר ארבע בבוקר ואני לא נרדם, / יושב וחושב על כוכב שנפל. / נקטף לנו ככה בלי אזהרה, / עלה לשמים, חיפש מנוחה".

השיר הועלה גם בעמוד "שיר לכּוֹרי" בפייסבוק, ושם הוסיפו חבריו סרטון שאוסף לתוכו סרטים שכּוֹרי צילם וערך, תמונות שלו, וסרטון שבו מככב כּוֹרי ושחברו עֹמר ששון צילם. עֹמר צילם את הסרט במסגרת תרגיל של לימודי הקולנוע. כשביקש מכּוֹרי שיעזור לו, כּוֹרי הסכים מיד. הרעיון הומצא במקום ואולתר ברגע האחרון, אך הסרטון נערך רק כעבור ארבע שנים, לאחר פטירתו של כּוֹרי.

גם מצגת שנערכה לזכרו, ובה מופיעות תמונותיו, הועלתה ליוטיוב.

בימי השבעה פקדו את בית משפחת ספארק בכפר בלום חברים רבים של כּוֹרי, בהם לוחמי יחידת "דובדבן".

"צוות נוימן" – חבריו של כּוֹרי מהיחידה – כתבו והקדישו לו את השיר "זה לא אומר שהלכת": "הלכת לי פתאום בסתיו / הנה הלכת לי כוכב / כשעזבת אותי הכול השתנה / משהו בלב קיבל את המכה // הנה חייל נהיית / את חלומך הגשמת / משהו קרה, משהו השתבש / הלכת לי פתאום בסתיו // זה לא אומר שהלכת / זה לא אומר שתחזור / זה לא אומר שנעלמת / יש מקום אותו לעולם לא תעזוב // תזכור אותנו לעולם / גיבור שלי, של העולם / אל תעזוב ואל תלך / אתה אצלי, אצלי בלב".