דב הדס

דב, בן יפה ומרדכי, נולד ביום ד' בכסלו תשי"ג (22.11.1953) בירושלים. הוא ‏ למד בבית-הספר היסודי "ארלוזורוב" ואחרי-כן למד שלוש שנים בבית-חינוך ‏ במגמה הביולוגית. הוא השלים את לימודיו בבית-הספר "מכלל" ועמד ‏ בהצלחה בבחינות הבגרות. דב גדל וחונך ברוח הציונות והאהבה לעם ישראל ‏ ולמדינתו. הוריו הקדישו את חייהם למאבק על תקומת ישראל. אביו הגיע ‏ ארצה כחניך תנועת "החלוץ", נמנה עם "משטרת הישובים" ולחם שש שנים ‏ בשורות הצבא הבריטי נגד הגרמנים. אחרי-כן לחם בשורות צה"ל במלחמת ‏ השחרור. אמו שרתה באי.טי.אס, במסגרת הצבא הבריטי. מהוריו ספג דב ‏ חינוך לערכים לאומיים. הם חנכוהו להמשיך בדרכם, דרך ההתנדבות ‏ וההקרבה. עוד כשהיה נער למד שעליו לתרום כמיטב יכולתו למען עמו ‏ וארצו.‏ דב, שכונה בפי מיודעיו דובי, היה נער חביב, שופע טוב-לב ואהבה, ‏ נער חינני שמראהו העיד על תום לבו ועדינות נפשו. מוריו, חבריו ובני ‏ משפחתו אהבוהו בזכות טוב לבו וקסמו הרב. ביתו היה פתוח בפני חברים ‏ וידידים, שביקשו תמיד להיות במחיצתו, משום שנעים וטוב היה אתו. הוא ‏ היה בעל רגשות עזים וחמים וניחן בכשרון להביעם בשירים ובסיפורים. הוא ‏ העלה בכתב את רחשי לבו והגיגיו ואת המחשבות החולפות במוחו של נער ‏ בגיל ההתבגרות. את כל אלה הביע גם בתמונות שצילם במצלמתו. תמונות ‏ אלו שקפו את עולמו ואת הדרך המיוחדת לו, שבה ראה את הדברים. דובי ‏ אהב את עירו - ירושלים, הרבה לטייל בה ולתור באתריה המרהיבים ביופיים. ‏ יחד עם אביו, שהיה מורה-דרך מטעם "הקרן הקיימת לישראל", יצא לטיולים ‏ ולסיורים ברחבי הארץ ולמד להכיר ולאהוב את נופיה. כן היה פעיל בחיי ‏ החברה בבית-ספרו ונהג לארגן את חבריו לפעולות התנדבות שהתבטאו ‏ בעיקר ביציאה לעזרת קיבוצים ומשקים. דובי היה ספורטאי מצטיין ועסק ‏ בעיקר בטניס. עוד לפני שגויס לצה"ל רצה להכשיר את עצמו לשירות ביחידה ‏ קרבית ולכן פיתח את גופו וחיסן את עצמו. הוא הרבה לעסוק בהתעמלות עד ‏ שהפך לצעיר חסון ומחושל.‏ דב גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר סיום ‏ הטירונות השלים קורס חובשים קרביים וקורס צניחה וזכה לענוד כנפי צנחן. ‏ הוא סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות בחיל-הצנחנים ושירת ביחידה ‏ מובחרת של החיל כמפקד כיתה. בתוקף תפקידו הועלה לדרגת סמל. דובי ‏ התגבר בקלות על קשיי האימונים והיה לחייל מצטיין, ששימש דוגמא אישית ‏ לפקודיו. על שירותו בחיל הצנחנים העידו הדברים שכתב בשנת 1972: "לא ‏ פעם נשאלתי, 'למה התנדבת לצנחנים?' מעולם לא הצלחתי להגדיר ולהסביר ‏ את עצמי. בעלון הפלוגה כתב החובש הפלוגתי: 'כולם חשבו שאני סתם כזה ‏ אחד, אז רציתי להראות להם'...זו ההגדרה הקולעת שמצאת בראיון לפני ‏ הקבלה. כולם אומרים - - - 'אתגר, אהבת המולדת' וכו'. מעולם לא חשבתי, כי ‏ למען המולדת סחבתי. אבל במבט לאחור, אי-שם עמוק בתוכי יש משמעות ‏ למלים, משמעות שלא ניתן לוותר עליה, לדחות אותה כלאחר יד ולאמור ‏ בלגלוג "ציונות"...לכם רעי לנשק, לכולכם מוקדשות המלים שעל גבי ‏ ההיסטוריה, מלים שאומרות הכל: אחרי לצנחנים...". כשפרצה מלחמת יום-‏ הכיפורים נשלחה יחידתו של דב למעבר המיתלה בסיני, כדי להשתתף ‏ בבלימת המצרים, שצלחו את תעלת סואץ.‏ ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), התקדם כוח שריון מצרי גדול לכיוון ‏ מעבר המיתלה. דב התנדב לצאת על ג'יפ תול"ר, כדי לפגוע באויב המתקדם. ‏ הוא וחבריו לג'יפ הצליחו להשמיד ארבעה טנקים של האויב ולחמו בחירוף ‏ נפש עד שאזלה התחמושת. בקרב זה נפגע דובי ונהרג. הוא הובא למנוחת-‏ עולמים בבית-העלמין בהר הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים ואחות. ‏ לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.‏ לוח זיכרון לזכרו הוצב בבית-הכנסת "נחלת יעקב", שבשכונת נחלת-שבעה ‏ בירושלים‎;‎‏ עמיתיו ובני משפחתו נטעו ב"יער ירושלים" חורשה הנושאת את ‏ שמו‎;‎‏ כן הונצח זכרו ב"ספר הזהב" של "הקרן הקיימת לישראל".‏ הדס דב, יהי זכרו ברוך.‏