גיורא היימן

בן אלימלך ואלישבע. נולד ביום ט"ו במרחשון תשי"א (26.10.1950) בנתניה. ‏ למד בבית-הספר "איתמר" ובבית-הספר התיכון על-שם טשרניחובסקי - ‏ שניהם בנתניה. היה מדריך ב"צופים" ולאחר מכן היה מ"כ בגדנ"ע והצטיין ‏ כספורטאי במשחקי כדור ובאתלטיקה קלה. הוא היה מוכשר במתימטיקה ‏ וחברו לאוהל, מימי שירותו בצבא, סיפר כי הוא אהב לשבת לידו ולשאול ‏ אותו שאלות במתימטיקה וליהנות ממוחו החריף והשנון.‏ בנובמבר 1968 גויס לצה"ל והצטרף לצנחנים. הוא היה חייל ממושמע, אך ‏ כשהיה מקבל הוראה ממפקדו, שנראתה לו מחוסרת הגיון, לא התבייש ‏ להעמידו על טעותו, על אף ה"מחיר" שהיה צריך לשלם על העזתו. גיורא היה ‏ בן מסור להוריו ובמשך שנת שירותו דאג לכתוב להם מכתבים בקביעות. ‏ באחד המכתבים כתב לאמור: "המרגיז בכל הדבר שעוד לא 'הרבצתי' אפילו ‏ כדור אחד ואילו בכל המוצבים סביבנו יורים בלי סוף. אני מתאר לעצמי ‏ שאתם מאוד מפחדים וכדי להרגיע אתכם אין פה שום סכנה. עד כמה שידוע ‏ לי, בתקופה האחרונה לא נשרט באיזור שלנו איש". פסקה זו במכתב מוכיחה ‏ כמה רצה להרגיע את הוריו המודאגים.‏ ביום כ"ד בכסלו תש"ל (4.12.1969), נפל בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן. הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.‏ במלאת שנה לנפילתו הוציאו חבריו לאור חוברת לזכרו וקראו לה "גיורא". ‏ וכך מסיים את החוברת אחד מחבריו לנשק: "עברה שנה, גיורא. שנה - והרגע ‏ ההוא עדיין חרוט אצלי כמו היה זה אתמול. פינת-הרחוב באותו כפר נטוש, ‏ שמי חורף כחולים, עמוקים ועמק החולה נשקף בירוק מלמטה. - - - היה זה ‏ תרגיל מסכם ושנינו צורפנו לאותו הכוח. כאשר החלו הכל לנוע, פתחנו ‏ אנחנו באש. בפצצות פגעו בקול נפץ בבתים שבמעלה הרחוב, מעלות תמרות ‏ עשן ואבק. אותך לא ראיתי אך אולי הרגשת כמוני‎;‎‏ תחושת העצמה והביטחון ‏ בנשק הזה, ויותר מכך - בנוער שמאחוריו. יודע עתה, השמש עוד עולה כל ‏ בוקר, גדולה וחדשה על רכסי הרמה, מעבר לקוי האש ובכל המקומות שהיינו ‏ בהם יחדיו. ואנחנו, כל חבריך ליחידה, ממשיכים בכל שהיית שותף לו עד לפני ‏ שנה. וכעת, שוב סתיו והעצים מגזימים בשלכתם. שנה שלמה עברה‎;‎‏ אבל ‏ בכל מקום שאהיה בו, תמיד תישאר אצלי אחד מהחבר'ה, הגדוד והפלוגה ‏ שלנו - אתה חלק מהם לנצח".‏ הימן גיורא, יהי זכרו ברוך.‏