אריאל ויסמן

אריאל (פיץ), בן רבקה ומנס, נולד ביום ו' בניסן תשי"ג (22.3.1953) בתל-אביב. ‏ הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי "עציון" ואחר-כך סיים את חוק לימודיו ‏ במגמה הריאלית-פיסיקלית בבית-הספר התיכון העירוני ב' בעיר הולדתו. בתי-‏ הספר שאריאל התחנך בהם קרבו אותו אל המסורת ואל הדת, והוא האמין ‏ בהכרה מלאה. הוא היה תלמיד חרוץ וממושמע ונער חברותי. עוד משחר ‏ ילדותו נתגלה כדמות בולטת בחברת הילדים, וכשבגר היה פעיל בתנועת ‏ הנוער של "בני עקיבא". אמונתו הדתית העמוקה וההכרה בערך הזולת סייעו ‏ לפיתוח חוש צדק חברתי באופיו של אריאל. חברים מספרים עליו שתמיד ‏ נחלץ להגנה על חבר בצרה, וידע להטות אוזן קשבת לבעיותיו של ידיד ‏ במצוקה. אריאל היה חובב אלקטרוניקה ומכניקה, והקדיש חלק ניכר מזמנו ‏ הפנוי לבניית מכשירים אלקטרוניים. הוא היה בקי בהיסטוריה הצבאית של ‏ מדינת ישראל וקרא ספרים, חוברות ומאמרים על מלחמת העצמאות ועל ‏ פעולות התגמול השונות. בהיותו תלמיד בבית-הספר התיכון גילה עניין ‏ בתחום נוסף - בספרות עברית בת זמננו. הוא הרבה לקרוא והכיר היטב קשת ‏ רחבה של יצירות מפי עטם של סופרים ישראליים צעירים.‏ אריאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1971, ולאחר תקופת הטירונות הוצב ביחידת ‏ הדרכה של גרעין נח"ל "מוריה דרום". הוא השתלם בקורס מ"כים ובקורס ‏ צניחה, וזכה לענוד כנפי צנחן. בנובמבר 1972 התקבל לקורס קצינים, אך לא ‏ סיים את הקורס משום שחלה בצהבת. אין לשער מה גדולה הייתה אכזבתו ‏ כשהורחק מן הקורס מסיבות רפואיות. הוא ביקש להיות חייל למופת, וגם ‏ שאף להידמות לאביו, שהיה קצין בצה"ל. זמן-מה נאלץ לשכב בבית-חולים ‏ צבאי, ומיד עם החלמתו שב אל גדודו ומונה סמל מחלקה. ימים מספר לפני ‏ שפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלח הגדוד שלו לקו הדרומי בחזית רמת ‏ הגולן.‏ אור ליום ראשון, י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), הגיעה קריאה ממוצב תל-‏ סאקי. מפקדת הגדוד שלחה אל המוצב שני זחל"מים. על אחד מהם פיקד ‏ אריאל, שהיה נחוש בהחלטתו לחלץ את הנצורים. אך, משהגיעו למרחק ‏ כמאתיים מטר מן התל נתקלו הזחל"מים במארב של חיילים סורים. פצצות ‏ מרנ"ט נורו לעברם ופגעו בהם. רק שני חיילים נותרו בחיים, ואריאל לא היה ‏ ביניהם. הוא נהרג במהלך הקרב, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ‏ בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת ‏ סמל-ראשון.‏ במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד הגדוד: "בנכם נמנה עם אותם ‏ מעטים שעמדו מול התקפת האויב ביום-הכיפורים ובלמו את התקדמותו ‏ ללבה של ארצנו... אני, מפקדו, וחבריו לנשק חשים את הכאב שבשכול, כי ‏ הכרנו את אריאל גם טרם קרב, כאדם, כמפקד וכחבר. משלנו היה ויקר ‏ לכולנו. אין ניחומם לא לכם ולא לנו, אך היו גאים על שזכיתם לגדל ולחנך בן ‏ כאריאל.‏ בית-הספר התיכון עירוני ב' שאריאל למד בו, הוציא לאור חוברת לזכרו.‏ ויסמן אריאל, יהי זכרו ברוך.‏