משה טל (בלומנטל)

בן פנחס ונטי. נולד ביום ו' בשבט תש"ז (27.1.1947) במחנה פליטים בעיר ‏ פרנוולד אשר בגרמניה. בשנת 1949 באה משפחתו לארץ והתיישבה בחיפה - ‏ והוא אז בן שנתיים בלבד. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר "הגפן" המשיך ‏ ללמוד בבית-הספר התיכון "חוגים". במשך שנתיים שלמד שם השתייך ‏ לתנועת "הצופים". בשנת 1962 עבר לפנימייה הצבאית "בית-בירם". מטבעו ‏ היה משה משרה אווירת-שלווה על סביבתו, אווירה טובה של אהבה ורעות. ‏ הוא היה אוהב לעזור לכל, לעודד נחשלים וחיוכו וחוש-ההומור שלו היו ‏ מעלים את המורל. בעצם הוא התנגד למלחמה וכאשר הוריו הביעו התנגדות ‏ לצעד זה של כניסתו לפנימייה הצבאית טען הוא בפניהם: "האם אינכם ‏ מבינים שלא הגויים יהיו קציני צה"ל?" באותה תקופה של לימודיו ב"בית-‏ בירם" למד גם בבית-הספר התיכון הריאלי עד שסיים את לימודיו התיכוניים ‏ והצבאיים בשנת 1965. היה תלמיד מצטיין ומבטיח והתעניינותו הייתה ‏ מגוונת: אמנות, ספרות, מוסיקה, ספורט ואף מקצועות צבאיים. לעתים היה ‏ שולח את ידו לעט ובהיותו ב"בית-בירם" ערך את עלון מחזור י"א. גם ‏ המוסיקה הייתה חביבה עליו מאד והיה יושב לבדו במועדון כשראשו כפוף ‏ ופורט על הגיטרה‎;‎‏ הוא שאף להתקדם בנגינה ולשפר אותה. במשך ימי חייו ‏ הקצרים גילה נאמנות ומסירות לחבריו ואהבה עצומה לארצו. מטבעו עניו ‏ היה ומצניע לכת ולא שאף להתבלט כל עיקר, אף על פי שהיה מגלה כשרונות ‏ בהיותו במרכז-החברה.‏ באוגוסט 1965 גויס לצה"ל. משה התנדב לצנחנים ובמשך שירותו סיים קורס-‏ קצינים ונתמנה למפקד-מחלקה בדרגת סגן-משנה. אהוד היה על מפקדיו ‏ ופקודיו. בתקופת שירותו הסדיר השתתף גם בפעולת-סמוע ואחריה נשלח ‏ לקורס מרגמות. בהתקרב המועד של סיום של שירותו הסדיר חתם לשנתיים ‏ של שירות-קבע, באמרו: "עודני צעיר ועוד אספיק ללמוד וללמוד. קודם כל ‏ אני חייב את זמני לצבא".‏ במלחמת ששת הימים הוכיח אומץ-לב וכושר-מנהיגות בשעה שפיקד על ‏ מחלקה בפלוגה שפרצה את הדרך מחאן-יונס למבואות עזה. בקרב זה, שהיה ‏ ביום הראשון לקרבות, נפלו מפקד-הפלוגה וסגנו ואז קיבל הוא על עצמו את ‏ הפיקוד כשהוא מסתובב לעיני האויב וחשוף לאשו, כדי שיוכל להשתלט על ‏ אנשיו שהיו פזורים תחת מטר האש. הוא עודד את אנשיו בהתנהגותו וכאשר ‏ נפגע קשה, תוך כדי ארגון וחילוץ פצועים, ביקש שיחלצו אחרים תחתיו‎;‎‏ הוא ‏ גם הורה לחיילים להמשיך להלחם בנאמנות. הועבר לטיפול בבית-החולים ‏ ‏"תל-השומר" וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו שם‎;‎‏ זה היה ביום א' בסיון ‏ תשכ"ז (9.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול ולאחר ‏ זמן הועבר לבית-הקברות הצבאי בחיפה. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן ‏ ‏(בהתאם לתקן התפקיד אשר מילא לאחרונה). על התנהגותו בשעת-הקרב, ‏ אומץ-לבו ומנהיגותו, צוין לשבח על-ידי הרמטכ"ל ותעודת-הצל"ש נמסרה ‏ לידי אמו.‏ כמה פעולות הנצחה נעשו לזכרו ובין השאר - בבית-הבראה לילדים, מיסודו ‏ של המפעל "מילד לילד" שליד ארגון אמהות עובדות בנוה-שאנן נפתח חדר-‏ תרבות מיוחד לזכרו של משה ולזכר אמו אשר נפטרה זמן קצר לאחר נפול ‏ בנה. "רסיסי טל", פרשת חייו הצעירים של משה, יצא לאור ביזמת חברים ‏ וידידים. שמו הוזכר בספר "מלחמות הצנחנים" וסיפור עליו מובא בספר ‏ ‏"המסתערים ראשונה" - שניהם לאורי מילשטיין. ב"ספר הגבורה" שבהוצאת ‏ איגוד העיתונאים שבתל-אביב וברית עולמית של ניצולי ברגן-בלזן מובא ‏ הסיפור של הרגע המכריע של הקרב האחרון של משה. גם בספרו של א' ‏ חשביה "ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים", ב"ספר הצנחנים" של דר' מ' ‏ בר-זוהר, בספר "עשרים שנות גבורה בישראל" מאת יהודה הראל ובספר ‏ ‏"השבח להם" למרדכי נאור, הוזכר שמו. בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו ‏ במערכות-ישראל - "גווילי אש", כרך ד', הובא מעזבונו.‏ טל (בלומנטל) משה ("מושיקו", "בלומי"), יהי זכרו ברוך.‏