תאריך לידה:
27 בינואר 1947
תאריך נפילה:
08 ביוני 1967
תקופת נפילה:
מלחמת ששת הימים
שם היחידה:
גדוד חיר"מ 202
קורות חיים:
בן פנחס ונטי. נולד ביום ו' בשבט תש"ז (27.1.1947) במחנה פליטים בעיר
פרנוולד אשר בגרמניה. בשנת 1949 באה משפחתו לארץ והתיישבה בחיפה -
והוא אז בן שנתיים בלבד. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר "הגפן" המשיך
ללמוד בבית-הספר התיכון "חוגים". במשך שנתיים שלמד שם השתייך
לתנועת "הצופים". בשנת 1962 עבר לפנימייה הצבאית "בית-בירם". מטבעו
היה משה משרה אווירת-שלווה על סביבתו, אווירה טובה של אהבה ורעות.
הוא היה אוהב לעזור לכל, לעודד נחשלים וחיוכו וחוש-ההומור שלו היו
מעלים את המורל. בעצם הוא התנגד למלחמה וכאשר הוריו הביעו התנגדות
לצעד זה של כניסתו לפנימייה הצבאית טען הוא בפניהם: "האם אינכם
מבינים שלא הגויים יהיו קציני צה"ל?" באותה תקופה של לימודיו ב"בית-
בירם" למד גם בבית-הספר התיכון הריאלי עד שסיים את לימודיו התיכוניים
והצבאיים בשנת 1965. היה תלמיד מצטיין ומבטיח והתעניינותו הייתה
מגוונת: אמנות, ספרות, מוסיקה, ספורט ואף מקצועות צבאיים. לעתים היה
שולח את ידו לעט ובהיותו ב"בית-בירם" ערך את עלון מחזור י"א. גם
המוסיקה הייתה חביבה עליו מאד והיה יושב לבדו במועדון כשראשו כפוף
ופורט על הגיטרה; הוא שאף להתקדם בנגינה ולשפר אותה. במשך ימי חייו
הקצרים גילה נאמנות ומסירות לחבריו ואהבה עצומה לארצו. מטבעו עניו
היה ומצניע לכת ולא שאף להתבלט כל עיקר, אף על פי שהיה מגלה כשרונות
בהיותו במרכז-החברה.
באוגוסט 1965 גויס לצה"ל. משה התנדב לצנחנים ובמשך שירותו סיים קורס-
קצינים ונתמנה למפקד-מחלקה בדרגת סגן-משנה. אהוד היה על מפקדיו
ופקודיו. בתקופת שירותו הסדיר השתתף גם בפעולת-סמוע ואחריה נשלח
לקורס מרגמות. בהתקרב המועד של סיום של שירותו הסדיר חתם לשנתיים
של שירות-קבע, באמרו: "עודני צעיר ועוד אספיק ללמוד וללמוד. קודם כל
אני חייב את זמני לצבא".
במלחמת ששת הימים הוכיח אומץ-לב וכושר-מנהיגות בשעה שפיקד על
מחלקה בפלוגה שפרצה את הדרך מחאן-יונס למבואות עזה. בקרב זה, שהיה
ביום הראשון לקרבות, נפלו מפקד-הפלוגה וסגנו ואז קיבל הוא על עצמו את
הפיקוד כשהוא מסתובב לעיני האויב וחשוף לאשו, כדי שיוכל להשתלט על
אנשיו שהיו פזורים תחת מטר האש. הוא עודד את אנשיו בהתנהגותו וכאשר
נפגע קשה, תוך כדי ארגון וחילוץ פצועים, ביקש שיחלצו אחרים תחתיו; הוא
גם הורה לחיילים להמשיך להלחם בנאמנות. הועבר לטיפול בבית-החולים
"תל-השומר" וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו שם; זה היה ביום א' בסיון
תשכ"ז (9.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול ולאחר
זמן הועבר לבית-הקברות הצבאי בחיפה. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן
(בהתאם לתקן התפקיד אשר מילא לאחרונה). על התנהגותו בשעת-הקרב,
אומץ-לבו ומנהיגותו, צוין לשבח על-ידי הרמטכ"ל ותעודת-הצל"ש נמסרה
לידי אמו.
כמה פעולות הנצחה נעשו לזכרו ובין השאר - בבית-הבראה לילדים, מיסודו
של המפעל "מילד לילד" שליד ארגון אמהות עובדות בנוה-שאנן נפתח חדר-
תרבות מיוחד לזכרו של משה ולזכר אמו אשר נפטרה זמן קצר לאחר נפול
בנה. "רסיסי טל", פרשת חייו הצעירים של משה, יצא לאור ביזמת חברים
וידידים. שמו הוזכר בספר "מלחמות הצנחנים" וסיפור עליו מובא בספר
"המסתערים ראשונה" - שניהם לאורי מילשטיין. ב"ספר הגבורה" שבהוצאת
איגוד העיתונאים שבתל-אביב וברית עולמית של ניצולי ברגן-בלזן מובא
הסיפור של הרגע המכריע של הקרב האחרון של משה. גם בספרו של א'
חשביה "ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים", ב"ספר הצנחנים" של דר' מ'
בר-זוהר, בספר "עשרים שנות גבורה בישראל" מאת יהודה הראל ובספר
"השבח להם" למרדכי נאור, הוזכר שמו. בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו
במערכות-ישראל - "גווילי אש", כרך ד', הובא מעזבונו.
טל (בלומנטל) משה ("מושיקו", "בלומי"), יהי זכרו ברוך.