ראובן בורנשטיין

בן רינה ואיתמר. נולד ביום כ"ו בטבת תש"ב (14.1.1942) בגבעת ברנר, ולמד ‏ בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוץ. אחרי-כן למד שנתיים ‏ במדרשה החקלאית בתל-חי, במגמה של גידולי- שדה . הוא היה תלמיד חרוץ, ‏ עירני ונבון. לדברי מחנכו בכיתה, היה תלמיד מבריק אך לא מן המתמידים, ‏ שכן הדברים "באו לו" על נקלה. הוא הקדיש את שעותיו לקריאה חופשית, ‏ שבזכותה נתעדנו רגשותיו והתרחב אופקו הרוחני. כשהיה בן שמונה, הוכש ‏ ע"י נחש ולפיכך היה צולע קלות ברגל אחת. בשל דרך הילוכו זו דבק בו הכינוי ‏ ‏"סוס" בקרב חבריו. כיוון שהיה שאפתן, בעל כושר גופני מצוין וסיבולת רבה, ‏ ביקש להוכיח לכל, שעל-אף מומו יכול הוא להגיע להישגים נכבדים. ‏ בתחרויות שחיה הוכתר בתואר "אלוף הדרום". הוא היה חובב צניחה ‏ חופשית, טיסה במטוסים קלים, צלילה , שחייה וריצה. הוא היה עלם עליז, ‏ שובב וחביב, בן מסור להוריו, שרחש להם יחס של כבוד, הערכה וחיבה. הוא ‏ אהב את האדמה אהבה רבה וידע לבצע כל עבודה חקלאית במסירות ‏ ובשקדנות.‏ ראובן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1960 . תחילה נאמר לו, שבשל ליקוי גופני ‏ אי אפשר להציבו ליחידה קרבית אלא לאחד משרותי העזר. לדידו היתה זו ‏ מכה כבדה, שלא יכול לשאתה. לאחר השתדלויות רבות הוסר רוע הגזירה, ‏ ומשסיים את הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר, בקורס ‏ קציני חי"ר, בקורס קציני סיוע ים-אוויר ובקורס מ"פים. מפקדו בקורס ‏ הקצינים סיפר עליו, שהיה איש עקרונות, שידע להילחם בעקשנות ולהתווכח ‏ בלהט כדי להוכיח את צדקת דעותיו. הוא הוצב ליחידה של דרוזים, ועד ‏ מהרה, נוצרה בקרב פקודיו אווירה של נכונות ותחושת אמון כלפיו, למרות ‏ השוני בגישות ובתפיסה, הוא עשה ככל יכולתו לפתור את בעיותיהם ‏ המיוחדות של חיילי היחידה ולהיות להם מפקד וחבר גם יחד. במלחמת ששת ‏ הימים לחם לשחרור ירושלים והיה בין הראשונים שעלו על הר-הבית, ועל ‏ זאת הוענקו לו "אות מלחמת ששת-הימים" ו"אות השירות המבצעי". לאחר ‏ שנשא לאישה את חברתו נירה, קבע את ביתו בקיבוץ דפנה. בשנת 1970 ‏ התנדב לשרת בצבא הקבע. תחילה היה קצין מבצעים באחת מהיחידות בצפון ‏ הארץ ואחרי-כן עבר לאבו-רודס. עד מהרה נתחבב על חיילי המקום והם ‏ החלו לכנותו "האבא של הבסיס". ראובן עשה רבות לרווחת פקודיו ולרווחת ‏ תושבי האיזור הבדואים. הוא סייע בניסוי רפואי בתרופה חדשה לריפוי מחלת ‏ עיניים, שהייתה נפוצה בקרב הבדואים, ועבר במאהלי ערביי המקום ושכנעם ‏ לקבל לריפוי את התרופה. ואכן אצל רבים הוטב מצב העיניים ונשתפרה ‏ הראייה. ‏ ראובן נפל בעת חילוץ עובדים של חברת נתיבי-נפט אשר נלכדו בלילה - ‏ בהתקפת הקומנדו המצרי ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), ליד אבו-רודס ‏ והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בדפנה. השאיר אחריו אישה ושני בנים, ‏ אם, אח ואחות. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ראובן ‏ היה חייל וקצין אמיץ, בעל מרץ רב, שלא נרתע מעולם מפני הסכנה והקרב". ‏ ובתעודת ההוקרה והכבוד לזכרו נכתב: "ראובן ראה את שירותו כשליחות ‏ ונשאו במסירות ובאהבה. נכון ומסור הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ‏ ולטיפוח רוחו". ‏ קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו שבועות מעטים לאחר נופלו, וחוברת זיכרון ‏ ליום השנה, ובהן דברי חברים על דמותו.‏ בורנשטיין ראובן, יהי זכרו ברוך.‏