ישראל אדוד

ישראל (ז'יקו) בן שושנה ושמואל, נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (18.11.1946) ‏ בפלובדיב שבבולגריה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948. הוא למד בבית-‏ ספר יסודי ברמלה ובבית-ספר יסודי בכפר-סבא, אחרי-כן המשיך בלימודיו ‏ בבית-הספר החקלאי בבן-שמן, במסגרת ההכשרה החקלאית של תנועת הנוער ‏ העובד והלומד, ובבית-הספר התיכון בקבוצת נחשולים.‏ ישראל גויס לצה"ל בתחילת יוני 1964 והתנדב לשרת בנח"ל המוצנח. לאחר ‏ הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס רגמים. הוא היה חייל טוב, אחראי ‏ ומסור לתפקידו. חבריו מספרים, שעל אף האימונים הקשים והמפרכים הושיט ‏ יד לחבריו הכושלים. היה לו כושר גופני לא-רגיל וכושר סבל רב; הוא הרבה ‏ לרוץ ונמנה עם נבחרת הרצים של הנח"ל.‏ לאחר שסיים את שירותו הצבאי הסדיר, נתקבל בחבר בקיבוץ, השתלם ‏ בקורס למרכזי מטעים ונתמנה כאחראי למטעי האבוקדו החדשים, למטעי ‏ הבננות ולעקירת שטחי המטע הישנים. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, דייקן ‏ מאוד, חרוץ ואחראי; הוא השקיע בענף את כל מרצו ומאודו. לאחר שנים ‏ אחדות ביקש להתיישב במושב. תחילה עקר לכנות ושימש שם כמרכז ענף ‏ הלול וכמדריך בבית-הספר החקלאי במקום. ישראל אהב לטייל, בעיקר באזור ‏ ההר, והרבה לשחק בטניס שולחן ובזמנו הפנוי עסק בצילום ובפיתוח. אך ‏ יותר מכל אהב את הים - את השחייה, את השיט, את הדיג ואת הצלילה. הוא ‏ גם נמנה עם חברי האגודה לחקר ארכיאולוגי תת-מימי. ישראל היה עליז ‏ ושמח, חייכן ובעל מסור. הוא אהב לעשות מעשי קונדס ולתעלוליו יצא שם ‏ בין כל ידידיו. מעודו לא נתעצב, ועל כל כאב או דאגה ידע לחפות בחיוך. ‏ חברותי היה מאוד וקל להתיידד, אוהב חברה ומכניס אורחים, בעל אורך רוח ‏ וסבלנות ולא שומר טינה. הוא לא היה בררן, אהב את הפשטות ושמח בחלקו. ‏ בשנת 1967 לחם עם יחידת צנחנים על שחרור ירושלים. בני משפחתו מעידים ‏ עליו, ששב מן המלחמה מבוגר יותר ברוחו ורציני יותר. מפקדיו העניקו לו את ‏ ‏"אות מלחמת ששת הימים" ואת "אות השירות המבצעי". בשנת 1968 נשא ‏ את חברתו עמליה לאישה. הוא היה בן נאמן להוריו, בעל מסור לאשתו ואב ‏ אוהב את בתו. שישה ימים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים התיישב עם ‏ משפחתו במושב נווה-מבטח, אך לא זכה לחנוך את ביתו החדש. כשפרצה ‏ מלחמת יום-הכיפורים גויס ישראל ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום כ"א ‏ בתשרי תשל"ד (17.10.1973), התקדם ישראל עם יחידת סיור שהצטרפה ‏ לחבורת מפקד הגדוד, אל עבר תחנת הרכבת בסרפיאום. אנשי ביחידה ‏ הותקפו בידי כוחות גדולים באש מרוכזת, ולאחר שעות אחדות של לחימה, ‏ נפגע ישראל בכדור ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ‏ בגדרות. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, אם ואח. בתו שנולדה לאחר מותו ‏ נושאת את שמו - ישראלה. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ישראל היה מוותיקי ‏ היחידה והשתתף בכל המשימות שהוטלו עליה עד ליום נפילתו. יושרו, ‏ חביבותו, ונכונותו לעזור לכל רעיו עשאוהו לדמות מרכזית בפלוגתו".‏ אדוד ישראל, יהי זכרו ברוך.‏