יגאל ארד (בוקסר)

יגאל (פאבלו), בנם בכורם של פאני ואהרון בוקסר, נולד ביום כ"ט באייר ת"ש ‏ ‏(6.6.1940) בפולין, אחרי שנכבשה על-ידי הנאצים במלחמת-העולם השנייה. ‏ אביו שירת בצבא הפולני אמו ברחה עם התינוק לכפר שבגבול רוסיה, שם ‏ הסתתרה עד תום המלחמה. יגאל, ואחיו הצעיר אדם, למדו בבית-ספר פולני, ‏ ולמעשה לא קיבלו חינוך יהודי וציוני. מבצע סיני עורר ביגאל את זהותו ‏ היהודית ובהיותו בן שמונה עשרה החליט לעלות לישראל. בשנת 1959 ללא ‏ משפחה קולטת וללא כתובת כלשהי - הגיע לארץ. עם הגיעו הצטרף לאולפן ‏ בקיבוץ דברת ושינה את שמו ליגאל ארד.‏ לאחר חצי שנה, בה עסק בעבודה יותר מאשר בלימוד עברית, התגייס לצה"ל, ‏ מצויד בידיעות מועטות ביותר בדיבור, בקריאה וכתיבה של השפה העברית. ‏ את השירות הצבאי הסדיר לא אהב. כבחור בודד בארץ הייתה זו תקופה קשה ‏ ביותר ליגאל. הבית היחיד אליו נכנס באותה תקופה, היה בית דודו בתל-‏ אביב. מאוחר יותר שכר לעצמו חדר קטן.‏ לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר עבד בהפעלת ציוד מכני כבד וגר בצינעה ‏ חדר שכור בחיפה. את הקשר האמיתי לצבא יצר בהגיעו כחייל מילואים ‏ לחטיבה 55. כאן גילה עולם אנושי חדש, שאותו אהב מאוד. חיילי החטיבה ‏ היו לחבריו גם אחרי תקופת השירות במילואים. כאן נקשר לידידים של ממש ‏ ומשום כך שמח לקבל צווי-קריאה למילואים. תוך כדי כך, רכש לעצמו חברים ‏ ישראליים. במהרה התברר שהוא אהוב בכל מקום. חוג מכריו הלך וגדל. ‏ ‏"תמיד תמהתי איך הוא, העולה החדש - מוכר ואהוד על כולם ברחוב, ואני - ‏ שגרה כבר 20 שנה בחיפה - מכירה פחות אנשים ממנו". מספרת זיוה אשתו, ‏ אותה נשא לאישה בשנת 1964. שנת 1966 נולדה בתם תמי. כחברת הציוד ‏ המכני שבה עבד יגאל התפרקה, עבר לעבוד בחברה לקירור, שם עבד עבודת ‏ משמרות קשה. באחד מתקופות המילואים, שכנע אותו ידידו לעבור לעבוד ‏ בחברת החשמל. אחרי ראיון עם מנכ"ל החברה יצא יגאל ללמוד בקורס ‏ לטכנאי ייצור, ועבד בהנדסת ייצור בחברת החשמל. הוא התחבב על כל עובדי ‏ המחלקה ויצר אתם קשרי עבודה וחברות נפלאים. במלחמת ששת הימים ‏ לחם בירושלים והשתתף בקרב על גבעת התחמושת. כחובש בקרב עקוב-מדם ‏ זה עמד בגבורה במשימת חבישת הפצועים ופינוים. על מעשי גבורתו בקרב ‏ הקשה במלחמה על ירושלים זכה לציון לשבח מהרמטכ"ל, ומאוחר יותר ‏ הוענק לו "עיטור העוז". בשעת הפצצה בתעלה, בזמן מלחמת ההתשה, ‏ שנפגעים רבים היו פזורים בשטח, היו יגאל והמ"פ היחידים שיצאו מהבונקר ‏ כדי לחלץ את הפצועים. תקופת השירות שלו בתעסוקה מבצעית היו באזור ‏ המרדפים בבקעה, ובמלחמת ההתשה בתעלה. וכשאלה הסתיימו - התנדב ‏ יגאל לצאת ל40- יום שירות בעזה השורצת מחבלים ומשליכי רימונים. ‏ בשירותו כחובש צבאי הציל לא מעט אנשים ממוות. "הוא הציל את רגלי ‏ כשלא איבד את עשתונותיו תחת אש, וקיבע אותה כראוי, בניגוד להוראות ‏ הרופא ההמום שהיה שם", סיפר מיכה מפקדו. "לא חרדתי לעצמי" סיפר יגאל ‏ לאחר הקרב, "אני כבר אסתדר. אך האחריות לחיי אנשים התלויים בעזרתי, ‏ היא שדחפה אותי". יגאל, שאצר בתוכו את כל המתח והמאמץ של קליטתו ‏ בעבודה הקשה ואת תקופות המילואים ה"חמות", חלה בכיב קיבה. זמן רב לא ‏ ייחס כל חשיבות לכאביו. בתקופת שירותו בעזה גברו הכאבים ובצילום ‏ הרנטגן שנעשה לו בבית-החולים בעזה, התגלה פצע גדול בקיבתו. הוא סבל ‏ מאוד וגם הדיאטות החמורות בבית לא עזרו. כחודש לפני המלחמה הפסיק ‏ לעבוד על-פי הוראות הרופא ועמד להיכנס לניתוח. כאשר הגיע צו-הקריאה ‏ במוצאי יום-הכיפורים קם ונסע. זיוה, רעייתו הייתה משוכנעת שיחזור ‏ למחרת, לאחר שיסביר למפקדיו את מצבו הבריאותי. יגאל המשיך, כדרכו, ‏ לבדו במאבק. הוא התגבר על יסוריו באמצעות תרופות, צם רוב הזמן, מאחר ‏ שנזקק לאוכל דיאטטי שלא היה בנמצא. המכתב הרפואי הנמרץ, התובע ‏ להחזירו מיד לצורך ניתוח איחר את המועד.‏ ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) נהרג מפגיעה ישירה בהיותו בנגמ"ש ‏ בשעת פריצה לעיר סואץ. גופתו נשארה בעיר והוחזרה אחרי חודשים אחדים, ‏ כאשר נחתם הסכם הפסקת-האש עם המצרים. הובא למנוחת-עולמים בבית-‏ העלמין הצבאי בחיפה. הניח אחריו אישה, בן ובת. לאחר נופלו הועלה לדרגת ‏ סמל-ראשון. ‏ ארד (בוקסר) יגאל, יהי זכרו ברוך.‏