דוד ביטמן

דוד (דודו), בן צביה וישראל, נולד ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944) בכפר ‏ החורש. בשנת 1948 עברה המשפחה לקבוצת השרון ולאחר האיחוד עם חברי ‏ גבת, עברה לקיבוץ יפעת. כשהיה בן 10 נסע דודו עם הוריו לארגנטינה, שם ‏ יצאו בשליחות התנועה, ובמשך שלוש שנים למד בבית-הספר הספרדי הכללי, ‏ עד שחזרה המשפחה לארץ. את געגועיו ואהבתו לארץ ביטא דודו ברשימה ‏ שכתב כשהיה בן שתים-עשרה. "לו ניתנה לי הבחירה לפני היוולדי - מי הייתי ‏ רוצה להיות, הייתי רוצה להיות חייל במלחמת השחרור, הייתי רוצה להיות ‏ בין הצנחנים היוצאים בלילה לפעולות, הייתי רוצה לשבת עם החברה בלילות ‏ ההפוגה מסביב למדורה ולשיר שירים… הייתי רוצה להיות פלמ"חניק". דודו ‏ ‏"לא זכה" להיות פלמ"חניק, אך חוויות הקרב לא נחסכו ממנו שכן השתתף ‏ בשלוש מתוך חמש המלחמות שעברו על העם בארץ.‏ דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1962. במהלך שירותו השתלם בקורסים ‏ שונים וביניהם קורס צניחה וקורס קצינים.‏ בראשית מאי 1965 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר למשק. בקיבוץ עבד דודו ‏ על-פי-רוב בלול, אך העיסוק החביב עליו יותר היה תפקידו כמרכז ועדת-‏ התרבות. דודו, שהיה הומניסט מושבע, הרבה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, ‏ והשתתף גם בשישיית הזמר של המשק. על פעילותו התרבותית סיפר חברו ‏ יאיר: "זמן רב משכנו יחד מפעל משותף. התנסינו באחד התפקידים הקשים ‏ שיש בקבוצה - ניסיון לבנות חיי תרבות על בסיס של התנדבות… הייתי בא ‏ לישיבות ויוצא משם מיואש, אבל… לא הייתי נשאר לבד: דוד היה אתי. ‏ בגישה שלו לעניין הייתה איזו כנות - גישה פשוטה וישרה וחביבה כל כך… לי ‏ זה נתן את הטעם להמשיך, למרות כל הקשיים. אף פעם לא אמרתי לו זאת. ‏ אנחנו הרי לא אומרים בפנים: אתה מצליח לעודד אותי, וחשבתי לי תמיד, ‏ מניין באה לדודו הנכונות לפעול למען הכלל - לפעול לאורו של עניין משותף ‏ ולראות אותו קודם לכל…" בשנת 1967 נשא לאישה את נורית שילדה לו ‏ שלושה בנים: ארז, אורן ואמיר. בשנת 1972 החליט הקיבוץ לאשר לדודו ‏ לצאת ללמוד היסטוריה כללית ומזרחנות באוניברסיטת חיפה. דודו הספיק ‏ לססים שנת לימודים אחת בלבד וציוניו היו מעולים. במלחמת ששת הימים ‏ נהרג אחיו של דודו, רמי ביטמן, ובהיות דודו בן יחיד להורים שכולים, הוצב ‏ כאיש מילואים ביחידה לא קרבית. אך משפרצה מלחמת יום-הכיפורים סירב ‏ לשרת בעורף והצטרף מרצונו לגדודו הקודם, אשר לחם בחזית הדרום. ‏ ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) יצאה יחידה של דודו למשימת טיהור ‏ של שטח תחנת הרכבת בסרפיאום. הכוח היה צריך ליצור רושם של עוצמת ‏ גדוד, בשעה שלמעשה הייתה בו פלוגה קטנה, שמנתה 6 זחל"מים וטנק ‏ בראשם. ליד תחנת הרכבת הופתעה היחידה על-ידי מארב-טנקים של האויב. ‏ הזחל"ם של דודו נפגע ודודו נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ‏ ביפעת. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים והורים.‏ במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, משה דיין: "דוד ז"ל הוצב, ‏ כבן יחיד להורים שכולים, למילואי גדוד חי"מ. כשפרצה המלחמה הצטרף ‏ מרצונו לגדודו הקודם, נלחם באומץ-לב ונפל במערכות הגדוד. דוד היה קצין ‏ מעולה וחבר למופת. כל מי שהכירו - אהבו". ‏ לאחר נופלו הוציא קיבוץ יפעת לאור חוברת לזכר בניו שנפלו, ובה רשימות ‏ על דוד.‏ ביטמן דוד, יהי זכרו ברוך.‏