משה בן-נון

משה, בן אסתר ודוד, נולד בשנת תש"ט (1948) במרוקו. בשנת 1958, בהיותו ‏ כבן עשר, עלה ארצה יחד עם משפחתו. משה למד במשך שנתיים בבית-הספר ‏ היסודי "אגדיר" שבארץ הולדתו. לאחר שעלה ארצה השלים את לימודיו ‏ בבית-הספר היסודי "אביר יעקוב" ביבנה. אחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר ‏ התיכון-החקלאי "עיינות". ילדותו של משה כמו החלה פעמיים: תחילה גדל ‏ והתחנך בארץ נכריה ובתרבות זרה. לאחר שהגיע ארצה היה צריך להתחיל ‏ מחדש את כל התהליך. הוא התאקלם במהירות בחברה החדשה בארץ, התגבר ‏ על הקשיים שהעמידה בפניו השפה החדשה והחל רוכש לו חברים מקרב בני ‏ גילו. כיון שניחן באופי שקט והליכות נאות, התחבב במהירות על הבריות. ‏ בחיוכו הטוב ובנועם לשונו ידע לרכוש לבבות רבים. חברים אהבו להיות ‏ במחיצתו ונהנו לבלות בחברתו שעות ארוכות. מגיל צעיר אהב משה את ‏ הטבע, את השדות ואת העבודה הכרוכה בטיפוחם. בשנים שהיה חניך ‏ במועדון הגדנ"ע שבעירו, הרבה לצאת לטיולים ברחבי הארץ. בסיוריו הרבים, ‏ בדרום ובצפון, למד לאהוב את הארץ ובעיקר התאהב בנוף האזורים ‏ החקלאיים. לא פלא שבחר בלימודים שיכינו אותו לקראת עתידו כחקלאי. ‏ בבית-הספר החקלאי היה מן הפעילים בכיתתו והרבה לדבר על ערכי ‏ ההתיישבות. לפני תום לימודיו היה משה בין מיסדיו של גרעין נח"ל, ‏ שהתעתד להגשים את האידיאלים שהרבה לחלום עליהם.‏ משה גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967, כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת ‏ ששת הימים, וללא היסוס התנדב לחיל-הצנחנים. לאחר שעמד יפה באימוני ‏ הטירונות הקשים, זכה לעבור קורס צניחה ולהכלל רשמית בין חובשי ‏ הכומתות האדומות. אך הוא לא הסתפק בכך. כעבור זמן המשיך באימונים ‏ והשלים קורס מפקדי כיתות בהצלחה רבה. במיוחד הצטיין כמקלען, בהפעלת ‏ מקלע פלוגתי.‏ בתום השירות הסדיר השתחרר מצה"ל והחל לתכנן את עתידו בקיבוץ. ‏ באותה תקופה נשא לאישה את חברתו ג'ואן, ושניהם החליטו להקים את ‏ ביתם בקיבוץ צרעה שבמבואות ירושלים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף ‏ משה בקרבות הבלימה הקשים בסיני, בתפקיד מקלען. באותו הזמן ממש לחם ‏ גם אחיו הצעיר ממנו, מיכאל. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נתקל ‏ הכוח שלו, שנע לכיבוד ה"סרפאום", באש אויב מטווחים קצרים וחייליו קפצו ‏ מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. משה נשאר לבדו והשיב אש במקלעו. לפקודתו ‏ של הסמל, שהיה בן החיילים, ירד גם הוא מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. אך ‏ כשראה שהאש נמשכת, עזב את המחסה ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם ‏ והמשיך להשיב באש עד אשר נפגע ונפל. אחיו מיכאל נהרג שלושה ימים ‏ לפניו. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצרעה. השאיר אחריו אישה ‏ ובן - גלעד, הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון ‏ והוענק לו "עיטור המופת" וזה נוסח תעודת העיטור: "סמל משה בן-נון שימש ‏ כמקלען בזחל"ם שהיה בכוח שנע לעבר ה"סרפאום". הכוח נתקל באש אויב ‏ מטוחים קצרים, והלוחמים קפצו מהזחל"ם לתפוס מחסה. סמל משה בן-נון ‏ ז"ל נשאר בזחל"ם והשיב אש במקלע. הסמל, שהיה בין החיילים שתפסו ‏ מחסה, קרא למשה בן-נון ז"ל להצטרף אליהם, ואכן הוא הצטרף. בראותו ‏ שהאש נמשכת, עזב את המחסה ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם והמשיך ‏ להשיב באש - עד שנפגע ונפל. במעשה זה סייע להיחלצות חבריו וגילה אומץ-‏ לב, עוז ודבקות במשימה". ‏ בן-נון משה, יהי זכרו ברוך.‏