קורות חיים:
יחיאל, בן ויקטוריה ויעקב, נולד ביום י"א באדר תשי"א (10.3.1941), באיזמיר
שבתורכיה. בשנת 1944 עלתה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בקיבוץ
גבעת-ברנר, שם עברו על יחיאל שנות ילדותו והתבגרותו. הוא למד לימודים
יסודיים וגם תיכוניים בבית-הספר של גבעת ברנר. תחילת קליטתו בקיבוץ
הייתה קשה, אך כשגדל ולמד את השפה והתרגל לאורח החיים והמחשבה
הזרים לו. השתלב בין חברי הקיבוץ כאחד מהם. בבית-הספר היה שובב גדול,
אך גם רגיש מאוד - לא סבל עלבונות ולעתים קרובות היה מסתגר בדל"ת
אמותיו. יחיאל אהב להתעסק בכל מיני בישולים ומרקחת. הוא עשה נסיונות
בהפקת בשמים מפרחים, בטיגון פטריות וצ'יפס, והיה מזמין את החברים
לאכול אתו. פעם, כאשר קיבל כמתנה ליום הולדתו זוג מגפיים וכדורסל,
מתנות שהיו אז נדירות מאוד, לקח אותן לבית הילדים. "אני צריך לתרום
משהו לחברים שלי", אמר. "המגפיים יהיו לרשות כל אלה העובדים ברפת,
והכדורסל יהיה בשביל כולנו". כבר אז אהב את הספורט הזה. יחיאל היה ילד
בעל אופי של מבוגר ובעל תחושת אחריות. במיוחד אהב תינוקות וכנולד
אחיו, היה כל כך מאושר עד שכתב ביומנו הפרטי: "אמי ילדה לי תינוק קטן".
בתינוק "שלו" טיפל כאילו היה אביו. לב רך היה לו, תמיד ריחם על החלשים
והשתתף בכאבם. כאשר פגש בילד מחברת הנוער שלא היו לו הורים במשק,
התחנן לפני אמו שתקבל אותו אצלם כבן בית. האם נעתרה להפצרותיו, וילד
זה הפך להיות אח שני ליחיאל. ללימודים לא הקדיש זמן מרובה וזלזל
בהישגים ובציונים. לעומת זאת לקח על עצמו אחריות רבה בעבודה במשק
בית-הספר, שם עבד כחמש שנים. עם כל רצינותו ותחושת האחריות הטבועה
בו, היה גם צד אחר באפיו. כבר מגיל הגן אהב להשתתף במסיבות ובהצגות,
וצליח לבטא בהן את נטייתו החזקה לדרמה ולהיתול. משסיים את לימודיו
בבית-הספר התיכון יצא עם חבריו למשק לשנת שירות מוקדמת. משם כתב
לאמו, שמצא לו חברה נחמדה מאוד והריהו מבקש לקבלה כבת-בית.
יחיאל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1960 והוצב לחיל הרגלים בסיירת "שקד".
במסגרת שירותו עבר קורס צניחה.
במחצית פברואר 1963 שוחרר יחיאל מהשירות הסדיר. כאיש מילואים שירת
במלחמת ששת הימים בחטיבתו של מוטה גור, ששחררה את ירושלים,
ובמלחמת ההתשה שירת בחזית סיני. מיד לאחר ששוחרר, חזר יחיאל למשק,
נשא לאישה את חוה חברתו וברבות הימים נולדו לזוג ארבעה ילדים: חגית
הבכורה, ולאחריה אסנת, נמרוד והדס. האחרונים נולדו ברגבה ואליו הבנות
הבכירות נולדו בגבעת-ברנר. יחיאל היה אבא משוגע, נזכרים חבריו. כשנולדה
בתו הראשונה, לא היה מאושר ממנו. אז התגלתה מסירותו ודאגתו, לא רק
כבן וכאח אלא גם כאב. הוא היה מטפל בילדה, מחליף את חיתוליה ומאכיל
אותה. כל ילד נוסף שנולד זכה באותה שמחה ראשונה, באותה תשומת לב.
תמונה אופיינית הייתה מראהו של יחיאל, כמו הרקולס, נושא ערימת ילדים
על כתפיו ונערץ על ידם. כי "יחיאל חזק… יחיאל מצחיק… עם יחיאל אפשר
להשתובב כמו שצריך". בשנת 1966 עברה המשפחה למושב השיתופי רגבה.
שם עבד במפעל הרהיטים. ביעילות ידע לארגן את עבודתו, ידע לדרוש וגם
לקבל ועשה מלאכתו בצורה עניינית ושקטה. יחסו לעובדים במפעל היה הגון
ואדיב. כדי לשפר את ידיעותיו המקצועיות בניהול וייעול, השתתף בקורס של
המכון לפריון עבודה בלימודי ערב. מלבד עבודתו השוטפת, תרם רבות
לוועדת התרבות של המושב. בזכות כישרון המשחק שלו, רעיונותיו
המקוריים ומטענו התרבותי, התקבלו הצעותיו והערותיו תמיד בכובד ראש.
כשחקן היה בעל חוש הומור קולע ועדין, אך לא פוגע. היה לו חוש הבחנה דק
וביקורתי. הוא לא רק שיחק, אלא נטל גם חלק בבניית התוכנית. מעולם לא
כפה את דעתו על אחרים. כאשר נתקל בהתנגדות עקשנית, נהג לסגת ולוותר.
לא הייתה בו קשיחות וקנאות להשגת מטרותיו, אך יחד עם זאת הצטיין
בנאמנות לצוות, לתפקיד ולמשימה. למלחמת יום-הכיפורים יצא יחיאל חולה.
כמובן יכול היה להשתחרר מקרב של ממש. אך רעיון כזה לא עלה כלל
בדעתו. כאיש סיירת הצנחנים הצטרף לאוגדתו של אריאל שרון. ביום כ'
בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בליל הפריצה אל מעבר לתעלה, נשלחה הסיירת
לכבוש את צומת "טרטור-לקסיקון", שליד "החווה הסינית". בקרב הקשה
נפגע הזחל"ם של יחיאל, שהיה בפיקודו של גדעון הלוי, והוא נפל. הוא הובא
למנוחת-עולמים בבית-העלמין של מושב רגבה. השאיר אחריו אישה, שלוש
בנות ובן, אב, אם, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
לזכרו הוציא מושב רגבה חוברת ובה דברי חברים על דמותו וקטעים
ממכתביו.
זיביל יחיאל, יהי זכרו ברוך.