אליהו יום-טוביאן

אלי (אליהו, בן חנה ושלמה, נולד ביום ג' באדר ב' תשי"ד (8.3.1954) בכפר ‏ קדימה. הוא התחנך בבית-הספר הממלכתי "אורים" שבכפר מולדתו והמשיך ‏ את לימודיו בבית-הספר התיכון "נעורים" בכפר ינאי. אלי היה ילדם הרביעי ‏ של חנה ושלמה יום-טוביאן. כאחיו וכאחיותיו זכה גם אלי לחום ולאהבת ‏ הורים. כילד שיחק בחצר, התבודד בפינות הגן וביקש לראות ולהבין כל מה ‏ שסביבו. הוא לא אהב במיוחד את הלימודים במסגרת הנוקשה של ‏ בית-הספר, שכן העדיף לגלות בעצמו את סודות הקיום וביכר פעילות ‏ לימודית עצמאית על זו של בית-הספר. בבית-הספר התיכון למד במגמת ‏ מכונאות-מטוסים, אך לא התעתד לעסוק במקצוע זה. לדבריו, הוא לומד כי ‏ ‏"לא מזיק לדעת הכל". ואמנם שאיפתו "לדעת הכל" התבטאה בקריאת ‏ ספרים. הוא הרבה לקרוא ספרים מסוגים שונים, לצורך הרחבת השכלתו. אלי ‏ אהב מאוד את המשק ותמיד היה נכון לעזור במו ידיו ולטפח במסירות ‏ ובחיבה את ערוגות הגנים. הוא עבד בלולים ובפרדס, דאג לגיזום הדשא ‏ ולסיקול השבילים ואף שתל פינת קקטוסים, שנודעה כ"פינה של אלי". חובב ‏ ספורט היה אלי, וניצל את שעותיו הפנויות לפעולות שונות בתחום הספורט. ‏ שני משחקי ספורט היו חביבים עליו במיוחד: טניס שולחן וכדורגל. מדי שבת ‏ בבוקר מיהר עם אחיו למגרש הכדורגל, חולצה קצרת-שרוולים ומכנסים ‏ קצרים לגופו החסון, והחברה ידעו: אין משחק כדורגל בלי אלי. אלי היה נער ‏ חברותי. מבוגרים כנערים נקשרו אליו ונכבשו בקסם אישיותו התוססת. ‏ בחודשים שקדמו למועד גיוסו לצה"ל, הרבה לטייל ברחבי הארץ. הוא ביקש ‏ לראות נופים חדשים ולגלות את צפונות הטבע. תשוקתו להכיר מקרוב את ‏ ארץ מולדתו לא ידעה שובעה. באותם חודשים מצא אלי עבודה זמנית, עבד ‏ והרוויח כסף לדמי כיס. בן טוב ומסור היה להוריו, וסירב לקחת מהם כסף ‏ לצרכיו.‏ אלי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1973 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר סיום ‏ הטירונות השתלם בקורס צניחה והוסמך לענוד כנפי צנחן. חודשים מעטים ‏ שירת אלי בחיל-הצנחנים בטרם נפל, אך באותם חודשים ספורים קנה לו ‏ חברים ואוהדים רבים. אחד מידידיו ליחידה מציין את מצב רוחו הטוב של ‏ אלי. צחקו הלבבי בעיצומם של תרגילי אימונים קשים, שימח את לב עמיתיו ‏ והשרה אווירה נעימה ביחידה. מוסיף הידיד ואומר: "היה לאלי חוש צדק ‏ מפותח. הוא לא היסס להתערב בין שני חברים שרבו, לברר מה העניין ולפשר ‏ ביניהם. אלי היה מן ה'איכפתניקים'. בגלל שתי תכונות אופי הערצתי אותו: ‏ חוסר האדישות והאכפתיות כלפי הסובב אותו, ומסירותו העמוקה לזולת". ‏ כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר אלי לבסיסו ונשלח עם יחידתו לסיני. ‏ הוא לחם כרובאי ביחידת חיל הרגלים באומץ-לב ובמסירות. כדי להסיר דאגה ‏ מלב המשפחה הקפיד לשלוח מכתבי עידוד הביתה להוריו. "אין מה לדאוג, ‏ הכל בסדר. לא חסר לי דבר", כתב יום לפני מותו. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד ‏ ‏(24.10.1973) לחמה יחידתו של אלי בקרב הטיהור של העיר סואץ. בקרב זה ‏ נהרג אלי מפגיעה ישירה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי ‏ בכפר הולדתו, קדימה. השאיר אחריו אב, אם, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו ‏ הועלה לדרגת רב-טוראי. תכניות לפיתוח המשק, חלומות על מסעות ועל ‏ טיפוח קשרי-ידידות - כל אלה נקטעו באבם ואלי עלם בן י"ט שנים.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם מילא את ‏ תפקידו בנאמנות, והיה מקובל על חבריו". ‏ יום-טוביאן אלי, יהי זכרו ברוך.‏