בנימין לינדר

בנימין (בני), בן מינה וברוך, נולד ביום ב' בטבת תש"ג (10.12.1942) ברחובות. ‏ מגיל רך נמשך בני אל הטבע. בחצר בית הוריו היו לול, שובך יונים וכלב, אהב ‏ את החיות, שמח אתן וכאב את כאבן. הוא הרבה לטייל בסביבת רחובות, ‏ חקר את הטבע ולמד אותו, ידע כל צמח בשמו והכיר את מקורו של כל שיח. ‏ בני היה מהמצטיינים בבית החינוך. הוא שילב את לימודיו בפעילות ב"תנועה ‏ המאוחדת" וכאשר סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי נעשה מדריך ‏ ואחרי-כן מרכז קן התנועה הרחובות. עם סיום לימודיו היסודיים רצה בני ‏ להמשיך בבית-הספר החקלאי "כדורי", כי ראה את עתידו כחקלאי. אולם הוא ‏ שוכנע על-ידי מוריו והוריו וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המאוחד ‏ ברחובות כתלמיד מצטיין. עיסוקיו הרבים של בני כללו איסוף צמחים ‏ ופרפרים, טיולים במסגרת תנועת הנוער ו"החברה להגנת הטבע", מוסיקה, ‏ שאהב בכל מאודו, וספורט. הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של בית-הספר ‏ וכשחקן כדור-יד היה הראשון בין חבריו, ששיחק בנבחרת הבוגרים של ‏ ‏"הפועל" רחובות. הוא ביצע בדרך המעולה ביותר כל תפקיד שנטל על עצמו. ‏ חבריו מספרים על רגש החובה שלו, שכאשר ירד שלג בשנת 1952, היה בני ‏ הילד האחד שהגיע לבית-הספר בבוקר, שכן לגביו "קמים בבוקר והולכים ‏ לבית-הספר, וזהו!"‏ בנימין גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1960 והתנדב לנח"ל המוצנח. הוא השלים ‏ אימון בסיסי ואימוני צניחה, וכעבור זמן סיים כחניך מצטיין קורס פלחה ‏ במסגרת הנח"ל. כחבר גרעין "יובלים", שהתעתד לעלות על הקרקע ביודפת, ‏ עשה בני את השירות בשגב שבגליל המערבי, שם קיבל הגרעין את הכשרתו. ‏ כל הנסיונות שעשו מפקדיו של בני לשכנעו שיעבור לצוות הפיקוד של ‏ היחידה, נתקלו בחיוך ובהינף-יד מבטל. לגביו החשיבות של השירות בצה"ל ‏ הייתה ההכשרה לעלייה על הקרקע. ‏ בסוף אפריל 1963 השתחרר בני מהשירות הסדיר ויחד עם חבריו עלה ‏ להתיישבות ביודפת. הוא נשא לאישה את חברתו צביה, והשניים נשלחו ‏ לשנת לימודים בירושלים. כאן גם הכיר לראשונה את בצלי הפרחים. בבצלי ‏ הפרחים מצא בני את יעודו. הוא היה חופר בידיו, כי חשש שמא יפגע מכשיר ‏ בבצלים העדינים ובתום שנת הלימודים בירושלים הביא ליודפת את ענף ‏ גידול הבצלים לפרחים. הוא נכנס לתחום זה ראשו ורובו והיה הראשון בארץ ‏ שהביא את הענף לידי שגשוג. משטח אדמה קטן, הלך שטח הגידול והתרחב ‏ ובני הפך למומחה הגדול במקצועו. הוא נעזר ב"מכון וולקני" בבית דגן ולימים ‏ הפך התלמיד למורה. הוא נשלח להולנד ולארצות באירופה, לקשור קשר עם ‏ המגדלים שם, ויודפת החלה לשווק בצלי פרחים בארץ, ואף לייצא אותם, ‏ שכן איכותם הייתה מן הגבוהות העולם. במלחמת ששת הימים לחם בני ‏ ברמת הגולן, במסגרת שירותו במילואים. עם תום הקרבות הקדיש את כל ‏ מעייניו לאיסוף בצלי פרחים מן הרמה. הוא הביא שק שלם והצליח לפתח ‏ סוגי פרחים נדירים, שאיש לא ידע על מציאותם באזורנו. בצלי הפרחים ‏ נקלטו באזורי הארץ השונים, ובני נהג לנסוע לבקר את בני טיפוחיו בחלקות ‏ השונות, בדרומה של הארץ ובמרכזה. הייתה לבני גישה נדירה משלו ‏ במשא-ומתן עם המוסדות. הוא נהג להביא את הנציגים אל החלקות, לסייר ‏ עמהם בשטח ואחר-כך להביאם אל ביתו החם והנעים, ואמנם תמיד הצליח ‏ בהשגת מטרותיו. בני ניחן ביכולת לעשות כל דבר, בנכונות מלאה ולהשקיע ‏ את כל מאודו בעקשנות ובעקביות. חבריו מספרים עליו, שבתחום העבודה ‏ היה הוא כוח עצום והצטיין בהספק גדול ובביצוע מושלם - וכל זאת ברוח ‏ טובה. הביקורת שלו הייתה חשובה לעובדים אתו, כי ידעו שמאחוריה עומד ‏ ידע רב ועמוק. עם שכניו הערבים יצר בני קשרי שכנות חמים וקרובים, ומה ‏ גם שעמדה לו שליטתו בשפה הערבית, חביבותו וחיוכו החם. כשפרצה ‏ מלחמת יום-הכיפורים יצא בני מבית-הכנסת ונחפז אל יחידתו ברמת הגולן. ‏ בשמחת תורה הביא אחיו את הידיעה שביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) ‏ נהרגו בני ועוד שנים-עשר מחבריו בקרב על חאן ארנבה. הוא הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-העלמים ביודפת. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, ‏ הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ דברים לזכרו פורסמו בספר "נתיבים בשדה", לזכר שלושה-עשר חללי פלוגת ‏ חה"ן של חטיבת הצנחנים; קיבוץ יודפת הקים בית תרבות לזכרו של בנימין, ‏ המשמש כספרייה וכמרכז פעילות לילדים במשק.‏ לינדר בנימין, יהי זכרו ברוך.‏