ששון משה

ששון, בן נאג'יה ומשה, נולד ביום כ' בסיוון תש"ב (5.6.1942) בבגדאד, ועלה ‏ ארצה עם משפחתו בשנת 1950. בארץ למד בבית-הספר היסודי בבית-שאן ‏ ובחוות הגדנ"ע בעפולה. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ‏ המחזורי בעפולה. ששון היה תלמיד נבון ושקט, אהוב על מוריו ועל חבריו ‏ לכיתה. יחד עם זאת מציינים מוריו, כי בשנים הראשונות ללימודים התרשל ‏ בלימודיו. לכן יעצו מחנכיו לשלוח אותו ללמוד מחוץ לבית - בחוות הגדנ"ע. ‏ כאן למד במשך שנתיים, שבמהלכן הפך הילד המרושל לנער אחראי, בעל ‏ מחשבה צלולה ונכונה. לדברי מחנכיו הצטיין במקצועות הספרות ‏ וההיסטוריה והתעניין במיוחד בספרים העוסקים בנושאים אלה. הוא היה ‏ חבר בתנועת "השומר הצעיר" וברבות הימים נעשה מרכז קבוצת הנערים בקן ‏ בית-שאן. כשהתבגר החל להתעניין בספרים על הקומוניזם ועל צורות חיים ‏ שיתופיות. לחבריו נהג לספר כי "כשיהיה גדול" ויעמוד ברשות עצמו, הוא ‏ שואף לחיות בקיבוץ. ששון למד את השפה הערבית ואף הקדיש עניין מיוחד ‏ לדרכי חייהם של הערבים.‏ ששון גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1960 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות ‏ הצטרף לקיבוץ "דביר", יחד עם חברי גרעין "הראל", מטעם תנועת "השומר ‏ הצעיר". הוא היה פעיל בחיי החברה ואף נבחר לוועדת התרבותית של המשק.‏ במשך כשנה שימש מרכז קן "השומר הצעיר" ברחובות וברבות הימים נבחר ‏ לשמש מזכיר קיבוץ דביר. הוא נשא לאישה את חברתו נגה וברבות הימים ‏ נולדו להם תאומים. ששון היה בעל מסור ואב למופת. גאה היה בילדיו ‏ ולאחר הולדתם נהג לספר בהתפעלות על "החיים החדשים" במשפחתו. ‏ במהלך השירות במילואים השתלם בקורס צניחה, בקורס חובשים ובקורס ‏ חבלה, שבסיומו הועבר לשירות מילואים בחיל ההנדסה. כשפרצה מלחמת ‏ יום-הכיפורים הצטרף אל אנשי יחידתו והשתתף בקרבות נגד הסורים ברמת ‏ הגולן. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בפעולה מבצעית באזור ‏ חאן-ארנבה, נפגע הנגמ"ש שנסע בו והוא נהרג במקום. הוא הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושני ‏ ילדים, הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ חבריו בקיבוץ דביר הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים לדמותו. כותב ‏ חברו לגרעין: "בדעותיו הפוליטיות ובכל עניין של השקפת עולם - היה ששון ‏ קיצוני ביותר. קיצוני השמאלניות, קיצוני במלחמתו למען יתר שיתוף ושוויון ‏ וקיצוני בדרישותיו לטוהר מידות ולאמת. אבל הנה הניגוד הגדול: למרות ‏ אישיותו הקיצונים, תכונה שבדרך כלל איננה אהודה על מרבית האנשים, היה ‏ ששון אהוד על הכל. אישיותו הנלבבת הייתה ממש "כופה" אהדה מצד כל ‏ הסובבים אותו. גם המתנגדים לרעיונותיו אהבו אותו. האיש הגדול הזה היה ‏ מסוגל בוודאי לעקור עצים ולשבר סלעים. אבל שתל דונמים של דשא ומאות ‏ שתילי פרחים וטיפחם באהבה…"‏ משה ששון, יהי זכרו ברוך.‏