צפניה סולומון

תאריך לידה:
22 בנובמבר 1949
תאריך נפילה:
18 באוקטובר 1973
דרגה:
סמ"ר
שנת נפילה:
1973
תקופת נפילה:
מלחמת יום הכיפורים
שם היחידה:
גדוד חיר"מ 71 - 565; 9264; 9
מקום קבורה:
ראשון לציון
קורות חיים:
צפניה, בן בתיה וזליג, נולד ביום א' בכסלו תש"י (22.11.1949) בנחלת יהודה, ‏ בראשון לציון. הוא למד בבית-הספר היסודי "רמז" בשיכון המזרח שבעיר. את ‏ לימודיו התיכוניים המשיך צפניה בגימנסיה של ראשון לציון, וסיים אותם ‏ במכללה הישראלית ברחובות. כבר בבית-הספר היסודי ניכר כתלמיד עירני ‏ ומצליח, בעל תפיסה מהירה ושופע רעיונות מקוריים. בילדותו נפצע אביו ‏ ברגלו והיה נכה צה"ל. הסבל שעבר על האב הטביע חותמו על הילד, שהיה ‏ חדור דאגה לאביו והפך להיות לו למשנת נפשית. האב היה מתעודד ברוחו כל ‏ אימת שעשה בחברת בנו, וכשהיה מודאג מאוד נהג צפניה לומר: "אבא, אתה ‏ בריא כמו שור - תפסיק לדאוג!" בחברת הילדים היה פעיל מאוד, והיה גם ‏ חבר בתנועת "הנוער העובד". היה לו חוש אחריות מיוחד במינו. קרה פעם ‏ שהתלמידים רוקנו את האוויר מגלגלי מכוניתו של אחד המורים. משהזעיקו ‏ את המורה, ברחו כולם ובמקום נשאר רק צפניה, שנתן על כך את הדין ונשא ‏ בעונש - שינון פרקי תנ"ך רבים בעל-פה. במכללה הישראלית השתלם במגמה ‏ לטכנאות רדיו. הוא היה חובב אלקטרוניקה מושבע והיה בונה מכשירי רדיו ‏ ומערכות סטריאופוניות במו ידיו. סיפר עליו חברו ציון: "זכרונות רבים יש לי ‏ מצפניה. הוא היה גאון באנגלית, אני זוכר שכולם היו מבקשים את עזרתו ‏ במקצוע זה. היה לו כישרון יוצא מן הכלל לשפות. צפניה היה שובב גדול. ‏ פעם, כאשר נערכו מבחנים לכניסה למקהלה, ניסו כולם להשתמט. צפניה לא ‏ השתמט, רק השתעל בצורה כל כך משכנעת, שהמורה החליט כי מוטב ‏ בלעדיו". סיפרה עליו מורתו: "צפניה זכור לי כבעל פרצוף חייכני ומלא, אפו ‏ רחב היה ומנומש. שתי עיניים עירניות היו מתרוצצות בחוריהן, כאילו ‏ חושבות איזה תעלול כדאי לבצע. כשנכנס לכיתה מיד הבחנתי ש'יהיה שמח', ‏ כלומר - שהצטרף לשורותינו עוד 'תכשיט' פיקח ושעלי לעמוד על המשמר. ‏ בימים הראשונים עוד התבודד והיה מבויש, אך לאחר מכן התחילו להישמע ‏ הקולות: 'המורה, תגידי לצפניה, הוא משך לי בצמה', או: 'תגידי לצפניה, הוא ‏ צבט אותי'. למרות כל זאת הרגשתי אליו קשר מיוחד, וקיבלתי בחיוך את ‏ תעלוליו. כגדל אמנם התבגר בנפשו, והפנה את יצר השובבות שלו לאפיקים ‏ הנכונים". סיפר עליו מנהל בית-הספר היסודי: "אני זוכר את צפניה כשנכנס ‏ לחדרי וחיוך על פניו. לא פחד ולא היה במבוכה. במשך הזמן החל להיות ‏ אצלי אורח קבוע. פעם אחת הגיע אלי בלוויית עוד שניים. שאלתי כל אחד ‏ מהם על העונש, שלדעתו מגיע לו. צפניה בתורו ענה: "אני - כלום", וצחק. ‏ בזכותו סלחתי לכולם. צפניה היה עירני מאוד, פיקח, עליז ואהוב מאוד על כל ‏ חבריו".‏ צפניה גויס לצה"ל בראשית מאי 1968 והוצב לחיל הרגלים. הוא ביקש ‏ להתנדב לצנחנים, אך הוריו התנגדו שישרת ביחידה קרבית בשל פציעת אביו. ‏ משראו את רצונו, ויתרו על התנגדותם והתירו לו להצטרף לצנחנים. במסגרת ‏ שירותו עבר קורס מ"כ רובאי, קורס מ"כים חי"ר וקורס צניחה. את כל ‏ האימונים עבר בחיוך, ונהג לומר: "הכל חוויות". במסיבת הסיום של קורס ‏ המ"כים היה צפניה "מסמר" הערב, ושמו נזכר בכל המערכונים והפיליטונים ‏ שהוצגו. לאחר הקורס המשיך בהדרכה כמ"כ וכסמל, ואחר כך כרס"פ. הוא ‏ היה ידוע כמפקד נוקשה, אך ניחן בחוש צדק וברוח טובה. עברו עליו תקופות ‏ של שירות מבצעי בקווים, בעיקר במרדפים בבקעת הירדן. בעלון הפלוגה ‏ תיאר בחרוזים את הלחץ הכבד, שהיו נתונים בו בזמן השירות בבקעה: ‏ גישוש, מארבים, מרדפים ומסעי אלונקות. על הכל כתב בהומור ובחיבה. ‏ להוריו כמעט שלא סיפר על העובר עליו בצבא והדגיש תמיד את ביטחונו ‏ העצמי מול דאגתם. כאשר הגיעה עת שחרורו מהשירות הסדיר, נוצר עימות ‏ חריף בין שתי אהבותיו: חברתו לאה והצנחנים. בעידוד מפקדיו רצה להתנדב ‏ לשירות בצבא הקבע, ואילו לאה רצתה אותו לעצמה. לבסוף הכריע לטובת ‏ אשתו לעתיד. כאשר סיים את שירות החובה בראשית מאי 1971, נרשמו ‏ בתעודת השחרור שלו המלים הבאות: "חייל מסודר, מאורגן ועובד למופת. ‏ בעל כושר מנהיגות ושליטה בכל מצב קשה".‏ לאחר השחרור החל צפניה להשלים את בחינות הבגרות, שחסרו לו כדי ‏ להגשים את חלומו: לימוד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה. הוא סיים ‏ בהצלחה הבחינות והספיק ללמוד שנתיים במכללת "אוקספורד" בתל-אביב. ‏ בספטמבר 1971 נשא לאישה את חברתו לאה והזוג הצעיר החל להקים את ‏ ביתו בראשון לציון. לאחר נופלו נולד בנו צפניה-גלעד. במלחמת ‏ יום-הכיפורים שירת כנגד רובאי בחזית הדרום. בתחילת המלחמה מלאה ‏ פלוגתו משימות של סיור בעורף האויב. בליל הצליחה הייתה פלוגתו בין ‏ הראשונות שעברו את התעלה, ובמשך שלושה ימים ביצעה משימות של ‏ כיבוש מוצבים והגנה עליהם. כיום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), מוצאי ‏ שמחת תורה, הותקף המוצב על-ידי כוח קומנדו מצרי. צפניה היה הראשון ‏ שהגיע לעמדה והפעיל את המא"ג בקצב מסחרר. לאחר כרבע שעה נסוגו ‏ המצרים והשאירו אחריהם עשרות חללים. בקרב זה נפגע צפניה מכדור ‏ בראשו ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של ראשון לציון. ‏ השאיר אחריו אישה, בן שנולד לאחר נפילתו, הורים ואחות. לאחר נופלו ‏ הועלה לדרגת סמל-ראשון.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "צפניה היה מהחיילים ‏ המצטיינים במחלקתו. חסון היה, עליז ובעל מוראל גבוה. הוא התנדב לכל ‏ משימה קשה ועזר תמיד לרעיו".‏ לזכרו הוציאה המשפחה לאור ספר ובו מדברי חברים ועל דמותו וכן קטעים ‏ ממכתביו. ‏ סולומון צפניה, יהי זכרו ברוך.‏
לצפייה בסרטון
נרות שהודלקו: 20הדלק נר