יחזקאל קטן

יחזקאל, בן סלימה וסלמן, נולד באוקטובר 1939 במוסול שבעיראק. הוא סיים ‏ שש שנות לימוד בבית-הספר היסודי שבעיראק, ולאחר שעלתה משפחתו ‏ ארצה בשנת 1951 והתיישבה בכפר חסידים, המשיך וסיים את לימודיו ‏ היסודיים. במעברת כפר חסידים גרה משפחת קטן בתנאים קשים מנשוא. ‏ בקיץ שרר חום מחניק בצריף מגוריהם ובחורף טפטף הגשם לתוך יצועיהם, ‏ ונדמה היה שכלל אין גג מעל ראשיהם. המצב הכלכלי הלך והחמיר מיום ‏ ליום, עד שיחזקאל נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים ולצאת לעבוד בקיבוצי ‏ הסביבה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בעבור ארבע שנים הצליחה המשפחה ‏ לעקור מהמעברה ולהתיישב בחיפה. יחזקאל המשיך לעבוד במקומות שונים ‏ במשך היום, ובערב למד בקורסים את מקצוע המסגרות. בתקופה זו התחיל ‏ לעבוד במסגרות בסדנת משטרת חיפה ועד מהרה רכש את יסודות המקצוע. ‏ ראנם, כפי שנקרא בפי כל אהב והרבה לקרוא ספרים בנושאים שונים. הוא ‏ גם נהג לרוץ מדי בוקר בבוקרו לפני העבודה, למען הבריאות ולהנאתו. כשנה ‏ לפני מועד גיוסו לצה"ל יצא לקורס מדריכי גדנ"ע בחניתה, וכשחזר הדריך את ‏ הנוער בשכונתו. הוא היה חביב וחברותי, תמיד השתדל לעזור לזולת ככל ‏ יכולתו ולכן היה אהוב כל כל מכריו וידידיו.‏ יחזקאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1956 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר ‏ שעבר קורסי מ"כים חי"ר וצניחה, נשלח לקורס חובשים ואחר-כך לקורס נהגי ‏ אמבולנס, ולבסוף היה לחובש קרבי. ‏ בתחילת אוקטובר 1957 שוחרר יחזקאל מהשירות הסדיר וחזר לעבוד בסדנת ‏ המשטרה. לאחר-זמן-מה עזב את עבודתו במשטרה והפך להיות קבלן-משנה ‏ לעבודות מסגרות. הוא היה בעל מקצוע מעולה וכל עבודה שלקח על עצמו, ‏ ביצע בדייקנות ובקפדנות. ביחסו אל פועליו הצטיין בהתנהגותו המוסרית ‏ והאנושית. תמיד הייתה אוזנו קשבת לבעיותיהם ולצרותיהם ותמיד ידע ‏ לעזור להם במעשה ובעצה. בשנת 1966 נשא לאישה את חברתו שרה והקים ‏ עמה משפחה. לעתים יצא לתקופות של שירות מילואים וכשפרצה מלחמת ‏ ששת הימים גויס ונלחם עם חבריו בקרב על כיבוש ירושלים. ביום הראשון ‏ ללחימה נקלעה יחידתו לקרב קשה בעיר העתיקה. יחזקאל נהג את ‏ האמבולנס אל שטח האש ותחת הפגזות כבדות ואש שטוחת מסלול חילץ את ‏ חבריו הפצועים והעבירם למקום מבטחים. על אומץ הלב, הדבקות במטרה ‏ ואחוות הלוחמים שגילה יחזקאל בקרב זה, הוענק לו "עיטור-המופת" מידי ‏ ראש המטה-הכללי של צה"ל. חודש לאחר תום מלחמת ששת הימים נולד בנו ‏ בכורו. שנה אחר-כך נולד בנו השני ואחרי ארבע שנים נולדה בתו הראשונה. ‏ הוא היה בעל ואב למופת, מסור ודואג למשפחתו. כשהיה נאלץ לעבוד ‏ במקומות מרוחקים מביתו השתדל תמיד לחזור הביתה בערבים כדי להיות ‏ בחיק משפחתו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא המתין יחזקאל לצו ‏ הקריאה. הוא יצא לסיני והצטרף ליחידתו. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד ‏ ‏(21.10.1973), לאחר שיחידתו צלחה את התעלה ועברה לגדה המערבית, פתחו ‏ המצרים בהפגזה כבדה. בהפגזה זו נהרג יחזקאל. הוא הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת, הורים, שבעה ‏ אחים ואחות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-סמל.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יחזקאל נלקח מאתנו בליל ‏ ה- 20.10 בחורשה, מול המקום בו צלחה חטיבתנו את תעלת סואץ. איבדנו ‏ את אחד הטובים שבחברינו ומהוותיקים שביחידתנו. הוא היה מעמודי התווך ‏ של היחידה. עשינו יחד דרך ארוכה, לכל אורך סיני, ובכל אותה דרך גילה ‏ יחזקאל את כל אותם גילויי התנדבות, תושייה, מרץ וסמכות, שכה אפיינוהו ‏ ובזכותם אהבנוהו. במהלך הקרבות היו מספר פעמים שחשבנו להשאיר אותו ‏ עם הכוח העורפי, אך תמיד לחץ ודרש ללכת קדימה ונטע בנו את הביטחון, ‏ שאתו יסתדר הכל בכי טוב, ואמנם מעולם לא אכזבנו. חבר יקר אבד לנו ‏ ואותו נזכור לנצח". ‏ קטן יחזקאל, יהי זכרו ברוך.‏