יצחק קינן

יצחק, (יצקו), בן סוזנה וסימן-טוב, נולד ביום ט"ו בסיוון תש"ו (14.6.1946) ‏ בישראל. הוא למד בבית-הספר היסודי בגבעת-שמואל ואחרי-כן המשיך וסיים ‏ את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם מקס פיין, במגמה של אלקטרוניקה. ‏ יצקו לא נמנה עם התלמידים השקדנים, אך בכל זאת הצליח יפה בלימודיו. ‏ את רוב מעייניו הקדיש לפעילות חברתית וביחוד לפעילות בתנועה. הוא היה ‏ חבר בקן "השומר הצעיר" בגבעת-שמואל וכשקן התפרק ועבר לרמת-גן, היה ‏ נוסע שמה מידי יום ביומו. הוא היה נער עליז ונמרץ מאוד, ראש וראשון לכל ‏ מעשה קונדס או הרפתקאה. טוב לב היה ונחלץ תמיד לעזרת הזולת. הוא ‏ היה מבוגר במראהו ובהתנהגותו, בעל כושר מנהיגות וחביב מאוד ולכן ‏ התרכזה כל החבורה סביבו. מאחר שהיה עלם יפה-תואר, היו נערות רבות ‏ כרוכות אחריו. כשהיה למדריך, יזם את שיקום הקן בגבעת-שמואל, אם ‏ משום אחריות חברתית ואם משום ששמר חסד נעורים למקום שגדל בו. הוא ‏ היה אחד המדריכים הראשונים שנשלחו למקום והקדיש זמן רב ומאמץ גדול ‏ בעבודתו עם החניכים. גם את שעות הפנאי שלו הקדיש לקן ועמל בשיפוץ ‏ המועדון, בנקיונו ובסידורו. באותה תקופה נקשרו בינו לבין החניכים קשרי ‏ חברות יפים וכולם מציינים את פתיחותו ואת ידידותו. יצקו אהב מאוד ‏ לצאת לטיולים ולמסעות, גם במסגרת התנועה וגם בעצמו, והרבה לצאת ‏ ולתור מקומות שונים ברחבי הארץ. בכל אותן שנים התפתחה אהבתו לחיי ‏ הקיבוץ ולחיי השיתוף, עד שראה ב"הגשמה" את יעודו. את הוריו ואת אחותו ‏ אהב מאוד והייתה ביניהם מערכת יחסים הדוקה וחברית. שעות ארוכות נהג ‏ לשבת עם אביו ולשוחח עמו שיחת גברים. את אמו כיבד והעריך מאוד והיה ‏ רע נאמן לאחותו. חבריו לתנועה אהבו את האווירה הנעימה ששררה בביתו ‏ ונהגו להתאסף שם לעתים קרובות, לשוחח בנחת וליהנות ממטעמיה של ‏ אמו.‏ יצחק גויס לצה"ל בסוף יולי 1964 יחד עם חבריו לגרעין "הבשור", ועבר את ‏ המסלול הרגיל של חייל בנח"ל: טירונות, קורס מ"כים וקורס צניחה. את ‏ תקופת ההכשרה עשו בקיבוץ שובל ומשם עברו לקיבוץ הקבע שלהם, ‏ לניר-יצחק. יצקו היה חייל טוב וחבר מסור, וריכז סביבו חבורה שהתמחתה ‏ במעשי לצון וקונדס. בזכות שלוותו וביטחונו העצמי הרב, היה לדובר ‏ החבורה, שטח את טענות החיילים בפני המפקדים ואף העז להתווכח עמם ‏ כשהדעות נחלקו. הוא שמר על מצב-רוח מרומם גם במצבים קשים ביותר ‏ והצליח לעודד את חבריו. תמיד אהב לצחוק והיה פורץ בצחוק רם.‏ בשנת 1967 השתחרר מהשירות הסדיר ויחד עם חברתו נילי הקים משפחה ‏ למופת. הוא החל לעבוד כשמלאי במשק ובזכות הידע הרב שלו בתחום זה, ‏ עשה "נפלאות". לא הייתה תקלה טכנית בכל מכשיר שהוא, שלא הצליח ‏ להתגבר עליה במהירות. הוא היה מעורה היטב בחיי המשק והיה פעיל ‏ בתחומים שונים. מרגע שנטל על עצמו את תפקיד מרכז ההשקיה, עשה אותו ‏ ביעילות ופתר בעיות טכניות רבות. הוא למד את נושא האוטומציה על בוריו ‏ והצליח להעמיד גם מומחים על טעויותיהם. מאחר ששאף להמשיך את ‏ לימודיו בשטח האלקטרוניקה, למד במשך שנתיים במדור ללימודי חוץ של ‏הטכניון בחיפה. למרות ריחוקה של חיפה ולמרות מכשולים אחרים שעמדו ‏ בדרכו הצליח יפה בלימודים במשק ייעדו אותו להיות מרכז המשק לעניינים ‏ טכניים ועד אז מינוהו למרכז הוועדה הטכנית. אולם מספר חברים קשרו ‏ קשר ל"חטפו" לענף השלחין, שסבל מחסור בכוח אדם. יצקו נתפתה ומאותו ‏ יום נתפס לאהבת האדמה אהבת נפש, ובכל פעם שנזקקו לעזרתו בתחום ‏ החשמל, נאלצו להפציר בו רבות כדי שיעשה את הדרוש. כשהיה נרתם ‏ למשימה מסוימת, היה נרתם רובו ככולו ולא שקט עד שיצאה מושלמת ‏ מתחת לידו. הייתה לו תדמית של גבר מגודל וחסון, המרעים בקולו, אך הכל ‏ ידעו שצעקותיו אינן אלא מכסות לב חם מאוד ונפש רגישה, עדינה ופיוטית. ‏ הוא היה אדם שורשי וכן, שידע לשנוא אך יותר מכך ידע לאהוב; וככל שאהב ‏ יותר, כן צעק יותר, כדי לחפות על רגשותיו, וככל שעשה עבודה מושלמת ‏ יותר כן צעק יותר כדי לעטות על עצמו מסווה הבחור השתלטן והתקיף. ‏ אולם עדינותו התבטאה בדרכים רבות ובעיקר בתחביביו. הוא אהב מאוד ‏ לצלם ומעולם לא הלך לשום מקום ללא המצלמה, כאילו פחד להחמיץ איזה ‏ מראה שכולו יופי. פעם לאשתו: "חבל שאינך יושבת פה לצדי, לראות את ‏ הנוף המשגע הזה. איך אפשר בנוף משגע כזה להלחם, לשבת עם רובים ‏ ולחשוב בכלל על מלחמה". תחביב אחר שלו היו הדגים, ומשהחל עוסק ‏ בגידולם, ניגש לכך ברצינות רבה, מילא את החדר במערכות משוכללות של ‏ אקוריונים ובערמות של ספרות מקצועית. הרבה אהבה ועדינות השקיע ‏ בדגיו, מתוך שאיפה להגיע לדגים היפים והמעניינים ביותר. כמו בתחומים ‏ אחרים, לא ידע פשרות ולחם כדי להשיג את המטרות שהציב לעצמו. בשעות ‏ הפנאי נהג להרכיב מכשירי חשמל ולהתקין "פטנטים" שונים בחדרו - כאותו ‏ קומקום שהתחיל לרתוח דקות מספר לפני שהתעורר. הייתה לו תאווה ‏ לטיולים, ובכל הזדמנות יצא לטייל במקום הלא שגרתי ביותר ובדרך הבלתי ‏ שגרתית ביותר, ובכל מקום ידע למצוא את היופי המיוחד לו. רעיו מספרים ‏ על מה שנקרא "פולחן הקפה" של יצקו, שנערך פעמים רבות ביום ברחבה ‏ שלפני ביתו, בחברת רעיו הרבים. היה זה טקס מיוחד, שעיקרו איך להכין את ‏ הקפה ואיך לשתותו. אולם בראש סולם העדיפות עמדו אצלו המשפחה ושני ‏ ילדיו. הוא לחם בעקשנות על כך שילדיו ילונו בחדר שלו ושל אשתו. "כל כך ‏ נפלא לפקוח עיניים בבוקר ולראות אותו", אמר לאחר הולדת בנו. יום יום ‏ אחר הצהרים נהג לטייל עם ילדיו ואוי לו למי שהעז לפנות אליו בדברים ‏ בשעה זו, שהייתה כולה קודש לילדיו. כאשר יצאה נילי ללמוד בעיר, היה ‏ הוא לאב ולאם לילדיו וטיפל בהם באהבה ובעדינות אין קץ. כל שנות חייו ‏ במשק המשיך לקיים קשרים הדוקים עם הוריו בעיר ועזר להם ככל יכולתו. ‏ יותר מכל השתדל שלא להדאיגם וכשהיה יוצא לשירות מילואים, היה מעלים ‏ זאת מהם כדי למנוע מהם דאגה. הוא היה קשור מאד לחבריו ליחידה ולא ‏ רצה בשום פנים להיפרד מהם ולעבור ליחידה אחרת. במלחמת ששת הימים, ‏ כשלחם בקרב המר על גבעת-התחמושת, פילח כדור את כתפו. הוא התעשת ‏ מיד, פינה את שאר הפצועים, עצר מכונית, נהג בה בעצמו לבית-החולים ‏ ולאחר שנחבש שב ליחידתו. כשנשאל מה הוא יכול לעשות כשכתפו חבושה, ‏ השיב: "אני אחלק סנדביצ'ים לחברה; העיקר שאמשיך אתכם". ביום שפרצה ‏ מלחמת יום-הכיפורים היה יצחק שקוע בהכנות לחתונתם של כמה זוגות ‏ במשק. משהגיע צו הקריאה סיים קודם כל את ההכנות ורק אחר-כך אץ ‏ להצטרף ליחידתו. בקרב שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) ‏ בעיר סואץ, נפגע יצחק מכדור של צלף מצרי ונהרג. הוא הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-העלמים בקיבוץ ניר-יצחק. השאיר אחריו אישה ושני ‏ ילדים, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו וחלק מאוסף ‏ התצלומים שלו. ‏ קינן יצחק, יהי זכרו ברוך.‏