אבינועם רמון

אבינועם, בן שרה ושלמה, נולד ביום ג' באלול תש"ה (12.8.1945) בחדרה. את ‏ לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "אחד העם" ואחרי-כן למד שלוש שנים ‏ בבית-הספר החקלאי "מקוה ישראל" ושנה אחת בקיבוץ עין-חרוד. הוא היה ‏ עלם גבה קומה, תכול עיניים ויפה תואר, שהצטיין בפשטות צברית, מתובלת ‏ בהומור, בכנות ויושר. מלא חיים ואוהב חיים היה אבי. מנעוריו היה ‏ ספורטאי מעולה, חבר באגודת ספורט ופעיל בגדנ"ע אוויר. לחבריו היה חבר ‏ נאמן ולמשפחתו היה בן מסור.‏ אבינועם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1963 והתנדב לחיל-הצנחנים. בצניחה ‏ חיפש אתגר וראה בה דרך "לפתח את האומץ". הוענקו לו "כנפי צנחן" והוא ‏ הוצב ביחידת הנדסה של החיל, ושירת בה עד שחרורו. חבריו לצבא מספרים ‏ עליו, שלא היה נלהב ולא נמנה עם החיילים שחתרו להגיע לעמדה בכירה ‏ ביחידתם. הוא מילא את המוטל עליו מתוך הבנת הצורך שבדבר ועשה זאת ‏ ביעילות רבה.‏ בתחילת דצמבר 1965 שוחרר אבינועם מהשירות הסדיר. אחרי ששוחרר ניסה ‏ את כוחו בעבודות שונות, עבד כנהג ואף היה ניצב בתיאטרון, עד שגילה את ‏ אהבתו הגדולה - פרחים. הוא החל מתמחה בענף זה על כל שלביו, החל ‏ בגידול וכלה בשזירה האמנותית. זמן קצר אחרי שסיים קורסים בתחום זה ‏ נעשה מדריך. הוא עבד במספר משרות, והצטיין במרץ רב. תמיד היה רץ, ‏ עובד וטורח, ועם זאת מצא פנאי לכל חבריו ולמשפחתו. לא היה קץ לאושרו ‏ כאשר הצליח להגיע בעבודת כפיו לביסוס כלכלי. הוא עוד הוסיף והגביר את ‏ מאמציו לאחר שנולד בנו - ניר, שעליו הייתה גאוותו. כאשר שאל אותו אביו, ‏ למה הוא הורג את עצמו בעבודה, ענה: "אצלנו זו ארץ של מלחמות. מי יודע ‏ מה יהיה? לכל מקרה, אני יודע שאני משאיר את האישה ואת הילד ‏ מסודרים". אבי הרבה גם לטייל ולסייר בארץ והכיר בה כל פינה. הוא המשיך ‏ בעיסוקיו בתחום הספורט, התעניין בתיאטרון וקרא מכל הבא ליד. לפליאת ‏ הכל התפנה למשפחתו ולקרוביו ולידידיו, וכאשר אשתו למדה ועבדה טיפל ‏ גם בבנו התינוק במסירות ובאהבה ללא גבול. את שזירת הפרחים הפך ‏ לאמנות והיה אחד הטובים בארץ בענף זה. בנות הקורס לשזירת פרחים ‏ בכפר-סירקין סיפרו עליו: "כשנכנס אבינועם לביתנו להרצאה, ובזרועותיו ‏ שפע של פרחים, הייתה זו הפתעה והנאה של ממש. גבר צעיר, גבוה ונאה, ‏ חייכן ופרחוני. וכי ייתכן מחזה נלבב מזה לעיני עשרי נשים כפריות?". ‏ כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הסדיר אבי את כל עניניו בבית, התקין את ‏ המקלט ודאג ליושביו, השאיר הוראות לרעייתו בדבר כלכלת עסקיו השונים, ‏ וכאשר הגיע הצו חש ליחידתו. בגלויה הראשונה הביתה כתב:‏‎ ‎‏"…מצב רוח ‏ מרומם, אוכלים תפוזים, הכל בסדר…". ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) ‏ נפגעה השריונית שבה לחם באזור חאן-ארנבה ברמת הגולן, ואבי נהרג. הוא ‏ הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, ‏ הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ אמר עליו מפקד הפלוגה שלו: "אבינועם היה מוותיקי החיילים בפלוגה. היה ‏ חייל טוב ומסור ושימש בתפקידי פיקוד שונים אותם מילא בהצלחה. אך אנו ‏ זוכרים את אבינועם דווקא בלבושו האזרחי: בעל מרץ ויזמה, חייכני, אוהב ‏ את משפחתו ומסור לעבודתו. יצאנו לדרך חבורה גדולה. שלושה-עשר מאתנו ‏ לא זכו לחזור. אולי יש סמליות בכך, שהראשון שהבאנו למנוחת-עולם היה ‏ מגדל פרחים, והאחרון שבהם, אבינועם, היה מגדל ומסדר פרחים. יש בכך ‏ אולי סמל לדמותו ולאופיו של החייל הישראלי".‏ דברים לזכרו של אבינועם ראו בספר "נתיבים בשדה", לזכר שלושה-עשר ‏ חללי פלוגת חה"ן של חטיבת צנחנים.‏ רמון אבינועם, יהי זכרו ברוך.‏