יחיאל שונרי

יחיאל, בן רחל וישראל, נולד ביום ח' בניסן תש"ח (17.4.1948) בבית-השיטה, ‏ בעיצומה של מלחמת העצמאות. העמק כולו היה אז נתון במערכה ויחיאל נקרא ‏ על שם אחי-אמו, שנפל בגשר-הזיו בליל הפיצוץ הגשרים. הוא למד בבית-הספר ‏ היסודי בבית-השיטה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בקיבוץ. יחיאל הנער ‏ היה ישר דרך, בעל אישיות מגובשת, סוער ובעל מרץ רב. מרצו הרב ונימוסיו ‏ המחוספסים גרמו לא אחת שניהל ויכוחים ממושכים ונוקבים עם מורים וחברים, ‏ בהם נהג להגן בחריפות על השקפותיו ודעותיו. הוא הציב לעצמו אתגרים ‏ ומשימות ופעל בדבקות ובהתמדה כדי להגשימם. כשהיה נתקל בבעיה היה יורד ‏ לעומק הדברים, תוהה על קנקנם עד שהיה מגיע אל הפתרון הנכון. הוא לא ‏ הסתפק בחומר שלמד בבית-הספר והרחיב את תחומי התעניינותו גם לענייני ‏ מדיניות, כלכלה וחברה. כנער גיבש לעצמו השקפת עולם וידע להגיב בכל נושא ‏ שהועלה בשיחה ובויכוח. יחיאל הביע את דעותיו בבהירות ובתקיפות, תבע מבני ‏ שיחו לקבל את טענותיו ובמרבית המקרים היה מצליח לשכנעם בצדקת דבריו. ‏ כשהיה תלמיד בכיתה י"ב נבחר לשמש מזכיר חברת הילדים במשק והיה אחראי ‏ לארגון הפעילות החברתית של ילדי הקיבוץ. מטרתו הייתה לשתף את כל הנערים ‏ בפעילות וביתר מעורבות בחיי המשק. על צעירים שלא נענו לו אמר דברי ‏ ביקורת חריפים: "ישנה השתתפות בפעולות ואפילו גדולה, אך נתגלו בקיעים ‏ מבחינה חברתית ולימודית. קבוצה קטנה מחזיקה על גבה את הפעילות ורוב ‏ האחרים פסיביים. ישנו חוסר מתח ומשמעת בלימודים". חבריו מעידים עליו כי ‏ האמין בדבקות ברעיונות התנועה הציונית והיה חדור אהבה לארץ ולנופיה ‏ ולאדמה שעיבד. הוא מצא סיפוק רב בחיי הקיבוץ וטען כי צריך לחנך את בני ‏ הנוער בארץ להכיר את דרך החיים בקיבוץ, כדי שרבים מהם ייקלטו בהתיישבות ‏ העובדת. הוא ראה כמשימה עיקרית, לו ולצעירי הקיבוץ, לסייע בקליטת גרעיני ‏ התיישבות חדשים.‏ יחיאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והתנדב לחיל-הצנחנים. אחרי שהשלים ‏ טירונות וקורס צניחה, נשלח לקורס מפקדי כיתות. הוא מונה מפקד כיתה בגדוד ‏ צנחנים ובמלחמת ששת הימים לחם בקרבות להבקעת מערכי האויב המבוצרים ‏ שבצפון סיני. הוא השתתף בקרבות קשים ומרים, בהם נפלו טובי חבריו לנשק, ‏ ויצא מן הקרבות בריא בגופו, אך המום מהפגישה הראשונה עם המוות ועם אבדן ‏ ידידים יקרים.‏ במחצית נובמבר 1969 שוחרר יחיאל מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים ‏ של חיל-הצנחנים. אחרי השחרור נשלח לעזור לקיבוץ הצעיר - עין-זיוון. יחיאל ‏ נמשך אחרי האתגר שבהקמת ישוב חדש, באזור שהיה שומם וחרב. הוא נקשר ‏ למקום ועזב את בית-השיטה כדי להצטרף כחבר לקיבוץ עין-זיוון. הוא היה שותף ‏ לעבודה הקשה והמאומצת, הכרוכה בהקמת ישוב חדש, בפיתוח ענפי המשק ‏ ובהקמת תשתית להתיישבות ברמת הגולן. יחיאל נטע את המטע הראשון ‏ בעין-זיוון, היה מרכז ענף המטעים ונבחר להיות מרכז המשק ואחראי על ‏ הביטחון. הוא מילא בהצלחה את התפקיד הקשה של מרכז המשק, היה נתון ‏ לביקורת קשה, אך בזכות עקשותו והתמדתו הצליח לשכנע את זולתו בצדקת ‏ דרכו. ‏ בראשית שנת 1973 קיבל שנת חופשה מהקיבוץ, כדי לעבוד ולצבור כסף לצורך ‏ טיול בחוץ לארץ. הוא עבד בתחילה בביצורים בסיני ואחר כך עבד בתל-אביב. ‏ בקיץ 1973 יצא לסיור בארצות אירופה - סיור שהיה מתוכנן ומאורגן בקפדנות, ‏ אך נפסק כשפרצה המלחמה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יחיאל בלונדון. ‏ הוא מיהר לנמל התעופה "היתרו" ולאחר מאבק הצליח למצוא מקום במטוס ‏ הראשון שיצא לארץ. ‏ מיד עם הגיעו הצטרף ליחידתו שהשתתפה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הוא ‏ השתתף בקרב לטיהור קונייטרה והיה זה קרב שבו נלחם על ביתו, עין-זיוון. ‏ אחרי-כן הוחשה יחידתו לסיני וצורפה לאוגדת האלוף שרון, כדי להשתתף ‏ בצליחת התעלה. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), השתתפה יחידתו בקרב ‏ הפריצה של מתחם האויב בצומת "לכסיקון-טרטור", שבאזור "החווה הסינית". ‏ בקרב זה, שהכריע את גורל הצליחה, נפגע יחיאל ונהרג. ‏ הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-השיטה. השאיר אחריו הורים, אח ‏ ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ בני משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה מדברי מורים וחברים ‏ למשק, ללימודים ולשירות הצבאי על דמותו. חבריו בקיבוץ עין-זיוון קראו ‏ על-שמו את חלקת המטע שהקים ופיתח. ‏ שונרי יחיאל, יהי זכרו ברוך.‏