שרגא שטיין,אומר

שרגא (פבלו) אומר, בן פאני ישראל, נולד בסטייגו שבצ'ילה, ביום כ"ו באב ‏ תש"ו (23.8.1946), ועלה עם משפחתו ארצה בשנת תשט"ו (1954). את לימודיו ‏ היסודיים סיים בבית-הספר בקיבוץ בית-זרע, ואת לימודיו התיכוניים סיים ‏ במוסד החינוכי "בקעת כנרות" בקיבוץ. שרגא היה הילד הרביעי במשפחתו, ‏ אחרי שתי בנות ובן. אביו היה בן למשפחה יהודית של מתיישבים חקלאים, ‏ שהגרו לכפרים שהוקמו בשבילם על-ידי חברה של הברון הירש (ייק"א). שנים ‏ אחדות לפני הולדתו של שרגא לקח האב את משפחתו לצ'ילה, בכוונה לעלות ‏ משם ארצה. אחרי שנולד שרגא הסתבר שכדי לזרז את העלייה עליהם לחזור ‏ לארגנטינה - וכן עשו. לאחר שעלו ארצה, נקלטו הוא ובני משפחתו בקיבוץ ‏ בית-זרע ולמרות קשיי ההסתגלות והשפה השתלב שרגא בקבוצת הילדים בני ‏ גילו והיה כצבר וכבן-הקיבוץ לכל דבר. משפחתו הלבבית ומסבירת הפנים, ‏ הייתה במשך הזמן מוקד לקליטת העולים החדשים מארצות אמריקה ‏ הלטינית. שרגא התחנך לפי ערכי אהבת הזולת וההתחשבות בו, והתחבב ‏ מאוד על בני המשק בזכות הליכותיו הנעימות. כיתר בני גילו השתלב בעבודה ‏ בענפי המשק השונים, ועשה מלאכתו לשביעות רצון מרכזי הענפים. הוא ‏ השתתף הפעולות החברתיות, בטיולים ובמסיבות, הצטרף כחבר לקן תנועת ‏ ‏"השומר הצעיר", והשתתף באימוני הגדנ"ע הסדירים של בית-הספר. מנערותו ‏ אהב ספורט והצטיין במקצועות האתלטיקה הקלה והשחייה. במיוחד אהב ‏ ריצה, כדורגל ותרגילים על מקבילים. בתחום האמנות נתפס לתחביב הצילום, ‏ שהעסיק אותו בשעות הפנאי וגרם לו נחת רבה. היה זה תחביב שקט ורציני, ‏ אך לא מנע משרגא מלהשתובב ולצחוק עם חבריו. הצילומים הרבים שנשארו ‏ אחריו מעידים על כל אשר היה קרוב אל לבו בעבודתו ברפת, בנופי עמק ‏ הירדן, בארץ בכלל ובהווי החברה.‏ שרגא גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר ‏ הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר ובקורס למשקי ‏ חבלה, הוצב בתפקיד של מקלען ביחידה של חיל הרגלים המוצנח. חברים ‏ רבים רכש בדרכו בצבא, דרך קשה ומלאה חוויות, שאיחדה את כל ההולכים ‏ בה בקשר שאי אפשר להסבירו לאדם שלא חי אותה. חבריו אהבוהו על ‏ מסירותו ליחידה ועל יחסו החברי.‏ עם תום שירותו הסדיר שוחרר וחזר לחיים האזרחיים. לעיתים היה נקרא ‏ לתקופות של שירות מילואים פעיל, והראשונה שבהן הייתה תקופת הלחימה ‏ במלחמת ששת הימים. גם במלחמת ההתשה לחם שרגא עם יחידתו, והוטל ‏ עליו לקשר בין חבריו במעוז לבין הכוח שהביא אספקה, והוא דאג לכל ‏ צרכיהם. הוא היה מוביל את שיירת המזון והאספקה לאורך עשרות ‏ קילומטרים של סכנת מארבים והפגזות, פורק את הציוד וחוזר עם השיירה ‏ למלא את החסר לצורכי היום הבא. לא פעם הופגזה השיירה ושרגא מתקדם ‏ ברגל, כדי לגלות את מקום האויב. בשנת 1969 החליט לנסות חיים אחרים ‏ בחוץ לקיבוץ. הוא יצא לתל-אביב ומשם עבר לאילת ועבר במכרות תמנע ‏ ובעבודות שונות. אחרי-כן חזר לתל-אביב ועבד כצלם, בתחביבו שהפך ‏ למקצוע. בשנת 1971 נשא לאישה את חברתו יונה כהן, והשניים החלו בונים ‏ את ביתם המשפחתי. הוא החל לעבוד כסוכן מכירות של מפות עתיקות ‏ לתיירים, והצליח במעשיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא אל יחידתו ‏ בדרום. הוא השתתף בקרבות הבלימה ולחם עם הכוח הראשון שחצה את ‏ תעלת-סואץ. בעת ההתקדמות לכיבוש תחנת הרכבת של הכפר סרפאום, נורה ‏ שרגא בחזהו על-ידי צלף מצרי ונפטר ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) ‏ בבית-החולים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. ‏ השאיר אחריו אישה, אב, שני אחים ושתי אחיות. בנו, שנולד לאחר נופלו, ‏ נקרא על שמו - שרגא-חיים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב עליו מפקדו: "הוא היה מאלה שלא ‏ נרתעו משום סכנה, ושידעו לחזק בגבורתם את חבריהם". ‏ שטיין שרגא (פבלו) אומר, יהי זכרו ברוך.‏