דוד-מיכאל שפר

דוד, בן רוז ופאול, נולד ביום כ"ז באדר א' תש"ח (8.3.1948) בחיפה. הוא למד ‏ בבית-הספר "הריאלי העברי" בחיפה, מתחילת בית-הספר היסודי ועד שסיים ‏ את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית בפנימייה הצבאית שם. דוד נולד זמן ‏ קצר אחרי שמשפחתו עלתה ארצה מאנגליה. מגיל תעיר היה חבר בתנועת ‏ ‏"הצופים", בשבט "צופית" בהר הכרמל. מנעוריו הייתה לו נטייה למסגרת ‏ הצבאית ובפנימייה הצטיין במקצועות הצבאיים, בכושר מנהיגות ובכושר ‏ הבעה. בזכות אלה נבחר לשאת את נאום הפרידה בשם מחזורו, כשסיים את ‏ לימודיו בבית-הספר. דייויד היה ספורטאי מצטיין בכל ענפי הספורט, ובייחוד ‏ בריצה למרחקים בינוניים ולמרחקים ארוכים. הוא ייצג את בית-הספר ‏ ‏"הריאלי" ואת הפנימייה הצבאית בתחרויות ריצה ארציות של בתי-ספר ‏ וברבות הימים אף השתתף במירוץ "מאגנס" של האוניברסיטה העברית ‏ בירושלים.‏ דוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות ‏ ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, התקבל לקורס טיס. מאחר שלא סיימו ‏ התנדב לצנחנים. לאחר שהשתלם בקורס קציני חיל-רגלים הוצב כמפקד ‏ מחלקה בגדוד צנחנים. לאחר שהשתלם בקורס קציני חיל-רגלים הוצב כמפקד ‏ מחלקה בגדוד צנחנים. כעבור זמן הועלה לדרגת סגן, נתמנה מפקד מחלקה ‏ ואחרי-כן סמ"פ בסיירת צנחנים בבקעת הירדן והשתתף עמה בפעולות ‏ אבטחה ובמרדפים רבים. כן שירת תקופות אחדות בסיני. כעבור זמן התמנה ‏ דייויד לתפקיד פיקודי במפקדת חטיבה ואחרי-כן הועבר למפקדת יהודה ‏ ושומרון כקצין מבצעים. לדברי חניכיו, היה דוד קצין קפדן ללא פשרות. הוא ‏ הציב בפני חניכיו דרישות חמורות והוכיח להם שביצועם אפשרי, שכן מעולם ‏ לא דרש מאחרים מה שלא ביצע בעצמו. במזיגה של קשיחות ורגישות הצליח ‏ להפוך צעירים בעלי רקע שונה למשפחה אחת, והוא היה להם כאח בכור ‏ וכמדריך, שהכל משתדלים לחקותו. הוא ידע להתקרב לפקודיו והצליח לפלס ‏ לו נתיב אל לבו של כל אחד מהם ולמצוא שפה משותפת אף עם המסוגרים ‏ שביניהם. כל פקודיו בטחו בו. את שירותו הסדיר ואת שלוש שנות שירותו ‏ בצבא הקבע סיים דייויד כקצין הדרכה במפקדת מחוז לכיש. בתעודת ‏ השחרור שלו צוין שהוא "בעל יכולת, מילא את תפקידו במסירות וביעילות, ‏ בעל יזמה ועצמאי". מאחר שכושר שמיעתו נפגע בעת ששירת בצבא, שוחרר ‏ דייויד משירות מילואים קרבי.‏ בשנת 1970 נשא דייויד לאישה את חברתו רות ובשנת 1972 החל ללמוד ‏ משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שכן שאף לתרום בעתיד ממרצו ‏ ומכישרונותיו לפעילות פוליטית וחברתית. הוא אהב את החיים, שפע חיים ‏ וחי אותם במלואם. ההספק שלו היה מדהים ותמיד היה אץ רץ כדי להספיק ‏ עוד. מטבעו היה אופטימי, חייכני ובעל מזג טוב, אהב בני-אדם והבינם ותמיד ‏ היה מוכן להטות שכם ולעזור לחבר במצוקה. לדברי חברו נהג לתת בלי לקבל ‏ דבר בתמורה. הוא עצמו הסתפק במועט אף-על-פי שחשב שלאחרים מגיע ‏ הכול. דייויד היה מסור ועקבי, ישר-לב, כן ונקי-כפיים ותמיד לחם על ‏ עקרונותיו. הוא אהב מאוד את הארץ וראה בה את המקלט הבטוח והיחיד ‏ לעם ישראל. מאז ומתמיד האמין בכוחם של הרצון וההתמדה לגבור על מה ‏ שנחשב כ"בלתי-אפשרי" ובמעשיו הוכיח זאת. הוא היה בקי בתחומים רבים ‏ ואיש שיחה מרתק. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים חיפש דוד דרך להגיע ‏ ליחידה לוחמת. בסופו-של-דבר הצליח להצטרף ליחידת צנחנים והשתתף ‏ עמה בקרבות - תחילה ברמת-הגולן ואחרי-כן בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד ‏ ‏(16.10.1973), בקרב לכיבוש צומת "טרטור-לכסיקון" ליד "החווה הסינית", ‏ נפגע הזחל"ם שלו מאש טנקים ודוד נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו אישה, הורים, ‏ אחות ושני אחים. ‏ שפר דוד-מיכאל (דייויד), יהי זכרו ברוך.‏