חיים פרבר

תאריך לידה:
03 במרץ 1948
תאריך נפילה:
16 באוקטובר 1973
דרגה:
רב"ט
שנת נפילה:
1973
תקופת נפילה:
מלחמת יום הכיפורים
שם היחידה:
חטיבה 226 - מפקדת החטיבה
מקום קבורה:
חיפה
קורות חיים:
חיים, בן רבקה ופישל, מניצולי השואה, נולד ביום כ"ב באדר תש"ח (3.3.1948) ‏ בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "מרכז" ובבית-הספר הריאלי העברי ‏ בחיפה, במגמה הביולוגית. חיים הרבה לקרוא, בעיקר על תולדות העם ‏ היהודי בדורות האחרונים - על השואה, על מרד הגיטאות, על הבריחה ועל ‏ ההעפלה - דבר אשר הייתה לו השפעה רבה על חייו, אהבתו למולדת ‏ ושאיפתו ליהדות גאה וחופשייה. בהיותו רך בשנים ובתקופת גן-הילדים אהב ‏ להיות מוקף בחברה, ובאמתחתו מצוי היה תמיד אוצר סיפורים ואגדות בלתי ‏ נדלה, לשעשע חבריו ולכבוש את לבם. וכבר אז נטה לבו לחיק הטבע ויופיו. ‏ בתקופת לימודיו בבית-הספר היה חביב על מוריו ועל חבריו ובלט ‏ בכישרונותיו בציור, בהצגות, ובכל פעילות חברתית. זיקתו להשכלה הייתה ‏ עמוקה ומשמעותית, ונפשו ביקשה לתרום לחברה מבחינה תרבותית ולהרחיב ‏ אופקים הרבה מעבר ל"פיסת נייר" (כזה היה יחסו לתעודת הבגרות). חיים ‏ היה בעל כושר ביטוי עז בכתב ובע"פ. חניכיו בתנועת "המחנות העולים" ‏ מספרים עליו: "הוא היה דמות סוחפת, היה לו כוח שכנוע וכושר דיבור, הוא ‏ ידע לשמוח ולשמח. הנושא הקרוב ביותר ללבו, ואשר היווה חלק בלתי נפרד ‏ מאישיותו, היה עולם הטבע הקסום ויופיו. כה רבה הייתה כמיהתו וכיסופיו ‏ לעולם החי והצומח. בסיוריו עם חניכיו, ביקש להחדיר בהם אהבה זו, ‏ והסבריו מרתקים ומקיפים עולם מופלא זה, שהיה חלק מנשמתו. הוא אהב ‏ את המרחבים ואת ערבות הנגב, על נופיהן ועל הצמחייה שבהן. המרחבים ‏ והנופים הפראיים היו לחיים - שונא ההגדרות, הכבלים והמגבלות - סביבה ‏ טבעית. הוא אהב מאוד בעלי חיים, ובנח"ל-ים הקים את פינת החי וטיפח ‏ אותה באהבה ובמסירות. חיים אהב מתח ומשובה, בדחנות ותעלולים. "את ‏ העולם" - כך אמר - "יש לקבל כבדיחה. אסור לקחת הכל ללב". ואף-על-פי ‏ תמיד עמד איתן ולחם בעוז את מלחמתו הבלתי מתפשרת, גיבש עקרונות ‏ ברזל ודבק בהם מתוך אמונה שלמה, ניתח כל מצב ניתוח מבוגר ונבון, בכושר ‏ ובתושייה לא-רגילים; אך ידע להפיק ולמצות את היפה, האמיץ והמשמעותי ‏ בחיים, וליהנות מיצירותיו בצילום ובציור, ומבט עיניו החריף חודר, קורן ‏ ומאיר. דמותו של חיים דמות מורכבת הייתה. כתב עליו חברו: "חיים הלוחם ‏ על עקרונותיו וחיים הזועף, הכועס, המרגיז, לצד חיים המרתק, הנסחף ‏ בגלגולים של צחוק פרוע, הפורע את הדמות הנראית לעתים מסוגרת ‏ וממושמעת. חיים ומבטו החצוף, ולצדו זה המגניב חיוך של בושה ושל רתיעה ‏ קלה מפני הפגישה עם האדם. זה הנמשך אל הוויכוח הקולני תוך עשייה, וזה ‏ המגיף את תריסיו בפני עוברים ושבים ונראה כזאב בודד המכליל, לכאורה, ‏ בדבריו והמפרט את מלאותו בחלקיקי עולם מצולם. בררן ועיניו גדולות, ‏ רואה הכל ועיוור לאשר ירצה. שלם המעצים את פרטיו, וססגוניותו המדגישה ‏ את מורכבותו של השלם".‏ חיים גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966 והתנדב לנח"ל המוצנח, במסגרת גרעין ‏ ‏"אילות". לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס למפעילי תול"ר. ‏ מפקדיו אהבוהו על שהיה חייל מצוין וחבריו חיבבוהו יל ידידותו הטובה ‏ ועזרתו. על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת ‏ הימים".‏ לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, וכאשר פנה להגשים את חלומו ב"אילות", ‏ שאלוהו הוריו מדוע דווקא אילות המרוחקת כל כך מבית ההורים, והוא ‏ השיב, כי מאז ומתמיד הייתה דרך חיים זו של רוח חלוצית, שאיפתו הכמוסה ‏ ‏- וחלומו, לקחת חלק בבניין וייסוד מפעל חלוצי חדש בישראל ובעתידו. ‏ משפרצה מלחמת יום-הכיפורים, גויס ונשלח עם יחידתו, סיירת צנחנים, ‏ לחזית בסיני. ביום ב' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בצומת "טרטור-לכסיקון", ‏ נפל חיים בקרב. בליל הצליחה לעברה המערבי של תעלת סואץ התנהל קרב ‏ קשה בדרום "החווה הסינית". הצומת וציר "טרטור" היו חיוניים ביותר, כדי ‏ להעביר בהם את הגלילים. לפנות בוקר, לאחר ניסיונות רבים לכבוש את ‏ הצומת, קיבל גדוד הסיור משימה לפרוץ לצומת ולטהר את ציר "טרטור" ‏ ממערב ולמזרח. על הכוח נפתחה אש חזקה ומרוכזת מאוד, ובקרב הקשה ‏ שהתנהל היה חיים על זחל"ם, ובניסיון להיחלץ ולחלץ נפגעים, נפגע פגיעות ‏ מוות בקרב הדמים, בהקרבת חייו למען הגנת המולדת ולמען ביטחון עמו. ‏ ביום 13.10.1973 דיבר עם הוריו בפעם האחרונה בטלפון, ולאחר כשבוע נותק ‏ הקשר כליל. תחילה נחשב לנעדר; את התקווה נטלה באכזריות העובדה, כי ‏ גופתו זוהתה. חיים הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר ‏ אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זיכרונות, ‏ ציורים משלו, מתצלומיו, משיריו, ממאמריו וממכתביו.‏ בשיר "אנחנו יודעים אימא", ששלח למשפחת חברו, שנפל לאחר מלחמת ‏ ששת הימים, כתב חיים:‏‎ ‎‏"אגרוף קמוץ שציפורני אצבעותיו / ננעצות ‏ עמוק-עמוק בכף היד, והוא צועק אל מול / העולם: מדוע? ותישאר השאלה ‏ דמומה ונעלבת / נחבאת כמבוישת ותיוותר אין-אונים - כעלעל אחרון של ‏ סתיו. / אכן נגדע העץ כהלום ברק ביום בהיר. / אך זה החל לתת פריו - ‏ וידום. / ובנופלו יסחוף עמו כל אשר בדרכו. / נגדעו ענפים, נשברו זלזלים, ‏ ותיוותר חלקה דוממת - / ולבבות שבורים". ‏ פרבר חיים, יהי זכרו ברוך.‏
נרות שהודלקו: 10הדלק נר