יחזקאל שהם

יחזקאל (חזי), בן גאולה ויצחק, נולד ביום ז' בניסן תשי"ד (10.4.1954) בקיבוץ ‏ גשר הזיו. את חוק לימודיו היסודיים והתיכוניים, עד בחינות הבגרות, השלים ‏ במשק ובבית-הספר האזורי. הילד, שכבר בגיל שלוש עבר ניתוח בעין וראייתו ‏ נשארה לקויה לצמיתות, היה מן העליזים והשובבים בבני המחזור. אכן היה ‏ בעל לב חם וטוב, אך ידע גם להיות עקשן כשרצה. הוא השתתף בתעלולים ‏ עם חבריו עד הגזמה לפעמים, אבל ידע גם לשקוד על ספריו, ללמוד ולעבוד ‏ במלוא הריכוז וההתעמקות. מילדות היה לו חוש הומור והוא ידע למצוא את ‏ הצד המבדח והעליז בכל תופעה. בטיולים, במסעות ובמסיבות היה הרוח ‏ החיה והדמות המרכזית. מגיל רך החל לומד נגינה בפסנתר ונעזר באביו ‏ המוסיקאי. בכל המסיבות ניגן ושימח את החברים. הוא היה גבה קומה ‏ והשתתף בכל פעולות הספורט במשק. הוא היה שחקן מצטיין, בעל כושר ‏ גופני מעולה, שימש מדריך בכיתות הנמוכות והשתתף גם בפעילות ימית.‏ יחזקאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972, והוצב לחיל-הצנחנים. יכול היה ‏ לשרת ביחידה שהשירות בה אינו דורש מאמץ רב, בגלל עינו הפגומה, אך ‏ נלחם בכל מאודו עד שהתקבל לסיירת של הצנחנים. ואם כי נמנה עם אחת ‏ היחידות המובחרות בצה"ל, מעולם לא זלזל ביחידות אחרות. חבריו סיפרו ‏ עליו שהיה "קיבוצניק אמיתי", בחור גבוה וחזק ויחד עם זה טוב-לב, תמים ‏ ועניו. תמיד נחלץ לעזרת חבריו ותמיד היה בין הראשונים בביצוע משימות. ‏ התכונה שציינה אותו יותר מכל הייתה שמחת-החיים שלו. בכל מקום ובכל ‏ מצב היה מוכן לשיר ולשמוח. איש מחיילי יחידתו לא יכול לומר שהיה חבר ‏ רק לו - כי הוא היה חבר של כולם. סיפר עליו אחד מחבריו: "חזי היה מאותם ‏ בחורים גדולים, בטוחים ושקטים, שבשעת סכנה ודחק, כל אחד רוצה ‏ שיימצא לידו. ליד חזי הייתה הרגשת ביטחון, שקט ושלוה עמוקה, שלעולם ‏ לא הייתה מופרת. תמיד היה מוכן לבוא ולהסיר את מועקת האלונקה מעל ‏ כתף כואבת, למרות שבעצמו לא נח כמעט, והיה עמוס יותר מכולם… דומה ‏ שלטוב לבו לא היה גבול". לא היו לו שאיפות גדולות. כל רצונו היה שיתנו לו ‏ לשוב לקיבוץ ולחיות בו בשקט ובשלווה, בלי מלחמות ובלי סכנות, חיים ‏ פשוטים ובריאים, שהורגל להם מילדותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה ‏ חזי עם יחידתו בסיני. במכתבו הביתה מיום 7.10.1973 כתב: "מלחמה, ואני ‏ עדיין חי וקיים. אני יודע כמה אתם מתוחים ומקווה שקצת נרגעתם". מכתביו ‏ נשלחו מן החזית אחת ליום ואי-אפשר היה לשער מתוכנם הרגוע והמלא ‏ הומור את מה שעובר עליו. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הוטל על ‏ גדודו של חזי לפרוץ את הציר לתעלה באזור "החווה הסינית". הגדוד נתקל ‏ במארב של אויב ובניסיון ההיחלצות נפגע ונהרג, כשהיה רק מטרים ספורים ‏ ממקום מבטחים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגשר-הזיו. ‏ השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.‏ בחוברת שהוצאה לאור לזכרו על-ידי חברי המשק נכתב: "חזי, אתה מגחך ‏ לעצמך ואומר: עזבו, מה כל הרעש? הכל בשבילי? ואנחנו אומרים: הכל ‏ בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים אותך אתנו. ואתה אומר: אבל חבר'ה, איזו מן ‏ רגשנות קפצה עליכם? ואנחנו מנסים להסתיר דמעה. ואתה אומר: נו, מילא, ‏ שיהיה, אבל בלי דמעות. ואנחנו רוצים להגיד עוד ועוד… ושותקים".‏ שהם יחזקאל, יהי זכרו ברוך.‏