זאב לביא (לבצלטר)

בן אברהם ובתיה. נולד ביום כ"ג באב תש"ח (28.8.1948) בקיבוץ רוחמה. גדל ‏ והתחנך בקיבוץ וסיים שם את לימודיו היסודיים והתיכוניים. הוא היה אדם ‏ מלא מרץ וכמיהה ליצירה. תמיד רצה לעשות, לפעול, ליצור. הוא היה הראשון ‏ לעושים ולנושאים בעול, במסיבות, בשיחות-רעים ובכל פעולה שהצריכה ‏ התמסרות. הוא אהב אנשים, שמח לתת להם מעצמו, להשתלב ברוח-חפצה ‏ בעשייה משותפת של הכלל. זה היה סוד-שלמותו, סוד-שמחתו.‏ זאביק גויס לצה"ל בינואר 1968 והצטרף לנח"ל. אור ליום ט' בתשרי תש"ל ‏ ‏(20.9.1969), נפל בהיתקלות עם מחבלים. הובא למנוחת-עולמים בבית-‏ הקברות בקיבוצו.‏ חבר סיפר עליו לאחר שנפל: "זאב היה אדם מאושר, כיון שתמיד פעל לפי ‏ מצפונו והכרתו. בעיני היה איש המצפון הכן, - ולכן הייתי תמיד כה גאה בו. - ‏ ‏- בשיחות האחרונות עמו נהניתי תמיד לראות אותו מתלבט בבעיות ‏ מצפוניות שאחרים לא שמו לב אליהן. נהניתי לעקוב אחר התבגרותו. אהבתי ‏ כשבלהט הויכוח היה משמיע דברים שמנסיוני ידעתי כי בעוד שנה יודה ‏ בטעותו. הכנות שבה יודע היה להודות בשגיאותיו, הייתה אצלו דבר נפלא, ‏ שכמעט אין למצוא באחרים".‏ בחוברת "זאביק שלנו", שיצאה לאור לאחר נפלו, כתב עליו מפקד יחידתו: ‏ ‏"זאביק, אותו נער אשר את פגישתנו הראשונה ערכנו בצבא, היה תמיד הנער ‏ בעל הרוח התוססת, אשר לעולם לא נח ולא שקט, בהציבו לעצמו אתגרים ‏ ובהגיעו אליהם. הוא שאף ליותר. זאביק התחיל ביחידתנו כחייל וסיים את ‏ המחזור בהצטיינות והפך להיות מפקד-כיתה מצטיין. - - כמרכז גרעין יכול היה ‏ זאביק בסוף המחזור לשוב יחד עם בני הגרעין לאתגר שהציב לו בראשית ‏ דרכו - התיישבות בקיבוץ כרם-שלום, אולם לפני הגשימו בכרם-שלום החליט ‏ זאביק שאת שירותו הצבאי יתרום בפיקוד בצה"ל. אופייני לזאביק שלא ‏ להסתפק בפיקוד של כיתה ושאף להיות קצין ביחידה. בטוחני שאם היה ‏ ממשיך בדרך שבה החליט ללכת ודאי היה הוא ביחידתנו קצין מעולה".‏ לביא (לבצלטר) זאב ("זאביק"), יהי זכרו ברוך.‏