דניאל סברינו

בן דוד וחוה. נולד ביום י"ג באלול תש"ט (7.9.1949) בקהיר, בירת מצרים, ‏ ועלה לישראל עם משפחתו דרך צרפת, בשנת 1950. הוא למד בבית-הספר ‏ היסודי "הרצליה" בלוד, ובבית-הספר התיכון של רמלה-לוד. תלמיד מצטיין ‏ היה במגמת הביולוגיה, פעיל בכיתה וער למתרחש סביבו. הוא נטל חלק פעיל ‏ במסיבות של הכיתה ובחגיגות בית-הספר. היה צמא דעת, אהוב על המורים ‏ ועל התלמידים כאחד בהתנהגותו המנומסת וביחסו הרציני לתפקידים ‏ שהוטלו עליו. הוא אהב לעזור לכל, ונכון לעשות למען הכלל. הוא היה בעל ‏ כשרונות רבים, ספורטאי וחובב ספורט והשתתף ברוב הצעדות. הוא היטיב ‏ לנגן בכינור ולמד בקונסרבטוריון בלוד. דומה שכל רגשותיו מצאו את ביטויים ‏ בצלילי הכינור ובדרך זו היה מביע את אשר לא העז להביע במלים. היה לו ‏ קול נעים מאוד, והוריו רצו לאפשר לו לפתח אותו, אך הוא העדיף להתמסר ‏ ללימודים.‏ בכיתה היה תמיד רודף צדק ושלום מתוך חוש של אחריות ועצמאות ‏ ובאמצעות כוח שכנוע ואישיות רבת-השפעה. הוא היה תלמיד ישר ודובר ‏ אמת, בעל עוז-רוח ונוח לבריות ותמיד מילא את כל המוטל עליו בדייקנות ‏ ובשקידה רבה. מחנכתו בבית-הספר התיכון העידה עליו כי היה בעל אישיות ‏ מפותחת, בעל אופקים רחבים, אשר עתיד מזהיר נשקף לו. הוא היה מ"כ ‏ בגדנ"ע ואת המשימות שהוטלו עליו מטעם הגדנ"ע היה ממלא במלוא ‏ האחריות והרצינות. הוריו רצו שימשיך ללמוד רפואה אך הוא ביכר להתגייס ‏ תחילה ולהחליט על דרכו בחיים לאחר תום שירותו הצבאי.‏ הוא גויס לצה"ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. בצבא הצטיין ‏ כבעל כוח סבל אדיר ובעל רצון עז להתגבר על כל הקשיים העומדים בפניו. ‏ כאשר שאלה אותו פעם אמו: "האם זה לא קשה, דני?" ענה: "אין דבר קשה, ‏ רק צריך כוח רצון וכוח סבל", ועל השאלה "איך מצאת את הערבים?" ענה: ‏ ‏"בני אדם הם כמו כולם".‏ ביום כ' בסיון תשכ"ט (6.6.1969), נפל בהיתקלות עם חוליית מחבלים והובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמלה.‏ במכתב תנחומים למשפחתו כתב מפקדו בין שאר דבריו: "דניאל שלכם שירת ‏ בגדוד תקופה ארוכה, התגייס באוגוסט ולאחר סיום קורס מ"כים הוצב כמ"כ ‏ בפלוגה שהתגייסה בנובמבר. תחילה לא הכרנוהו - בחור שקט וצנוע שקשה ‏ לתהות על קנקנו. רק משחלף הזמן למדנו להכירו. כמפקד, מספרים חייליו, ‏ לא נהג להעניש. מסביר היה להם ומקרין ביטחון עליהם. חייליו בטחו בו ולכן ‏ צייתו לדבריו וביצעו את פקודותיו. מקובל עלינו המפקדים שזהו ההישג ‏ הגדול ביותר של המפקד. לא רק כסמל כיבדנו אותו אלא גם כאדם. מעולם ‏ לא הרים את קולו, לא התווכח ולא התעקש. כל מה שהיה לו, נכון היה ‏ להעניק לחבריו. - - - פיקדון יקר הפקדתם בידינו והוא אבד לנו - - -. שותפים ‏ אנו לאבלכם וגאים בכם. ראינוכם בהלוויה - גיבור היה דני וגיבורים הוריו, ‏ הנושאים את כאבם באומץ לב ובכבוד. דמותו של דני והתנהגותם האמיצה ‏ של הוריו באסונם הם מקור השראה לנו והם מקנים לנו את האמונה ‏ שקורבנם לא יהיה לשוא".‏ סבריגו דניאל ("דני"), יהי זכרו ברוך.‏